היום המחשב מיתנהג טוב, אז ננסה להעביר את זה
אני מתלבט אם לפרסם את הקטע הבא (כי אורלי תהרוג אותי) וכך היה: ביום הטיול הראשון (הטיול האמיתי) במהלך הקירטוע בגדה המערבית יש קטע שבו חוצים זרימה חזקה ונאחזים בצימחי גדה (ערבות) אורלי התחילה להסחף וקצה התרמיל שלה טבל במים. כיוון שכך היא נשאה הספדים לגבי המצלמה שלה, אף על פי שהיתה נתונה בשקית אטומה וממוקמת בחלק העליון של התרמיל, אבל היה בשקית קרע בחלק העליון ומכאן החשש. אמרתי שבוודאי השמועות על הרטבותה מוגזמות.
בדרך בתוך הבוץ הטובעני קיבלתי SMS מאייל שהיה במרוקו. משום מה חשבתי שהוא חזר והתקשרתי. הוא ענה ואמר שהם על איזה הר גבוה בהרי האטלס (עם שלג) מכאן הבנתי שבאיזור ההוא יש קליטה לאיזו חברה סלולרית
לבסוף הגענו לגשר אריק. ולפני זה אמורים לעבור את גשר הדודות וגשר הגלילים.
בדרך לאתר הלינה בנסיעה מאוד קיוויתי שיהיו מים זורמים, כי לקראת הסוף לא טבלתי במים והייתי מלא ג'יפה ובוץ, וזה החלק בטיול שעונה לשם ג'יפה.
כשהגענו לחווה (אחרי חששות שאולי הוא יעצור דווקא בין הפרות והקוצים, באין ברז) מה היתה רבה שימחתי למראה הזרנוק, וזה אכן הביא לי גמול מעבר למצופה. לקחתי אותו ולמרות הקרירות עשיתי מיקלחת לעצמי.
שתי יעלות חן שראו את המעשה, רצו גם כן, ויהי כן...
בהמשך יש לציין (למען אלה שלא היו) שהמרק היה הפעם היה מה זה הצלחה...
גיורא אמר שישאר מרק גם לבוקר, כי תמיד היה נישאר (גם כשהיתה קבוצה גדולה יותר, של 90 אנשים) אמרתי לו שהפעם לא ישאר. הוא היה בטוח שישאר. אמרתי שהפעם זה שונה. וכך אמנם היה...
ולאלה שלא היו נציין שפתחו שם בסתה של פלאפל...כן...שירות הסעדה (קיטרינג)
ערכות הפלאפל באדיבות איתי ועירית (ככל הנראה)
עד כאן היום הראשון. עכשיו ננסה להעביר...
אמנם הכנתי לעצמי מנה עבור היום השני אבל גיליתי שגם נמלים אוהבות את זה, אז השארתי להם
בבוקר היה ביקוש לחלב עבור הקפה, אבל כתוצאה מהמדיניות של אייל שהמוטרות הללו נתונות ליוזמות פרטיות - היה מחסור. אמנם הכנתי חלב סויה יום לפני, אבל שתיתי אותו בלילה שלפני. אמנם צצו להם פה ושם כמה כופסאות קטנטנות ואלו נימצצו לפני שמספיקים לומר ג'ק רובינזור קרוזו מחוג אלעד...
עד כאן לגבי השטויות. ונעבור לעניינים רציניים בהמשך (א.י.ה.ש.)
כן כן בפגישה הבאה שלנו אני הולכת להרוג אותך, ולא יעזור לך שקראת לי "יעלת חן".
הליכה בטיול קוצים רגיל לעונה. וכמו כן חציית גדרות. זה בגלל שכאן אוכלים בשר, אף על פי שרוב הבשר מיובא מערבות הפמפס.
באיזה שלב הגענו לשלולית עם סוף ועדשת מים. כאן צביקה וליאור החליפו חוויות בנושא: עד כמה נוצרים אדוקים יכולים להיות ילדותיים שהם עובדים לחפצים ואבנים שהשמועה אומרת שהיה להם קשר עם איזה קדוש שלהם מההסטוריה.
המשכנו לדשדש בקוצים ואחר כך בזיתים והגענו לכביש ואז ראינו סימן יפה לגבי הכיוון, שהראשונים השאירו לנו. הרוג'ום הכי סימפטי. יפה שהראשונים דואגים לאחרונים. מי שהרעיון שלו - יבורך
אחרי שאכלנו, הלכנו בחורשת אקליפטוסים יפה, ואז גיליתי שיש שם מיתחם של עכו"ם, ושיש כוונה להכנס לשם, ושגובים תשלום בכניסה, ושקוראים לזה מקום קדוש, וכתוב "נו שורץ" היה ברור לי שאני לא ניכנס. אז נישארתי בחוץ יחד עם גיורא ואורן (הצדיקים בסדום) וחיכינו שהאנשים יצאו, כי הנחנו שהם יצאו מאותו מקום שניכנסו. ליתר ביטחון גיורא שאל את השין גימל אם יש עוד יציאה והלה השיב שאין. אחרי זמן מה הופיע אורן במורד הכביש וסימן לנו שנבוא. למרבה המזל הוא לקח יוזמה והלך עם הכביש מיסביב וגילה שהם כבר יצאו מפתח אחר
אחר כך ירדנו למטה עד לכינרת לאתר הבא של הפגנים. שם ניכנסתי למיתחם, עם שורץ וללא תשלום. שם, באמפי העגול ראיתי לראשונה הדרכה של אצויו. בעיני זה היה יותר מרשים מהנושא עצמו (שזה היה משהו בקשר למעלליו של ישו)
אחרי זה יצאנו וניכנסנו למקום ליד זה שבו כתוב שהרחצה אסורה, שזה אומר שזו הזמנה לרחצה. עמדנו מעל המים והיתה הססנות בקבוצה, כן להכנס, לא להכנס. חשבתי שאולי כל אחד מחכה שמישהו אחר יקח יוזמה ויכנס ראשון כדי לתת ביטחון עצמי. מאחר שחיכיתי רק לזה כל היום - ניכנסתי, ואחרי חצי מהקבוצה.
ואחרי שהורדנו את הטמפרטורות - הלכנו בטיילת לעבר האתר הבא
באתר השני של העו"ג (אורתודוסים או משהו כזה) נישארתי ברחבה החיצונית יחד עם גיורא ואורן ושכבנו תחת עצי אקליפטוס. עד שאחרי שעה או שעה וחצי האנשים יצאו.
אחר כך צעדנו לאתר הבא שבו ניראה מיבנה ורוד כמו גלידת תות, מזכיר משהו של הטלטביז
נציין שהיתה בעיה של בילבול וחוסר תיקשורת בתוך הקבוצה, מישום שלא היה ידוע לאן הולכים והיכן עושים הפסקה. האוטובוס נסע פעם לפה ופעם לשם ואז נעלם. לליאור היה בראש איזה מוזולאום. לצביקה היה בראש שנעשה הפסקה בקומפלקס החדש שבנו שם, וחלק היו בבית הורוד של הטלטביז (השמועה אומרת - כנסיה). הייתי עם צביקה ועוד שלושה אנשים. צביקה התעצבן ואמר לאן נעלמו כל האנשים. הגענו לפני הבית הורוד וצביקה הלך לקרוא לאנשים.
נקודת האור בכל הסיפור היתה שבחצר שהיתה שם היה טווס בלבוש מלא.
אחר כך הגענו למקום שרוב האנשים היו בו - מטע מנגו. הם כבר כמעט גמרו לאכול ואני רק התחלתי, ואינני רוצה לאכול בחיפזון או להפסיק את הארוחה, ביזבזנו המון זמן בכנסיות, ומה בוער לכם פיתאום?
למה אני אומר את זה. בהתחלה ישבנו וכולם היו נינוחים ולא אצה להם הדרך. פיתאום התגלה שיש שרפה גדולה בשדה סמוך, כנראה בגלל שמישהו או מישהי שרפו את הנייר טואלט. פתאום כולם קמו והתרוצצו כמו חולדות מבוהלות, ובעיקר הנשים שבחבורה עשו היסטריה.
ידעתי שהאש לא תתפשט למטע והמשכתי לשבת ולאכול. הן התחילו לצעוק:"יללה תקום יש שרפה נוסעים אין זמן..." מה קרה לכם לכל השדים והרוחות?
באי רצון קמתי ואכלתי תוך כדי הליכה. מול המחזה של הלהבות נעצרתי לצלם כמה תמונות
אחר כך נסענו לזכי. בזכי הלכנו, או קירטענו כמגששים באפלה. כלומר חשבתי שאת זה אפשר לעשות גם בלילה, שהרי גם ככה אינך רואה על מה אתה דורך. אתה שם רגל ומקווה שלא תחליק או שהרגל תילחץ בין סלעים או שהברך תידפק אל סלע בולט - מה שאכן קרה.
הייתי שם בעבר ותמיד הלכתי בלי מקלות, עם תרמיל, מנסה לאחוז בענפים של ערבה, הרדוף, נענע, וכל עשב וזלזל. ואז אריה עשה משהו גאוני. הוא שבר ענפים יבשים מעץ שרוף וחילק לאנשים. מכאן היינו ניתמכי סד, ואיכות החיים השתפרה בהרבה. הייתה לנו מישענת (לא קנה רצוץ)
באחת הבריכות שחציתי בשחיית תנין, מאחר שצריך לחתור בידיים - החזקתי את הבקבוק בפה. אמיר חשב שזה מצחיק ואמר: יש לי בדיחה בשבילך...
לקראת הסוף נמאס לי להיות במים. הטמפרטורה שלי ירדה וחיפשתי קצת יובש וחמימות. טיפסתי על הגדה התלולה ומצאתי שביל מאולתר בסבך השיחים עד שהגעתי לדרך עפר. ושם היה קטע שצריך לחצות לצד השני. הלכתי בשדות. מכל עבר נישמעו קריאות של פרנקולין, מין ממשפחת הפסיוניים, דמויי חוגלה אבל כהה.
הלכתי במהירות למקום שהיה האוטובוס כדי להגיע לפני רוב האנשים כדי שיהיה לי זמן לנוח ולישתות משהו, ולא שאיך שאני מגיע יאיצו בי:"יללה תעלה נוסעים אין זמן..."
יעלת חן?
קבל ח"ח על הכתיבה המשובחת. תענוג לקרוא.
הערה: השיחה לגבי עד כמה ילדותיים יכולים להיות מאמינים אדוקים כשהם עובדים לחפצים ואבנים שהשמועה אומרת... לא התייחסה רק לנוצרים. צביקה סיפר גם את הסיפור על היהודי הטוב ההוא (אין לי מושג מי למרות ששמעתי את הסיפור כבר פעמים) שכביכול נקבר תחת סלע גדול בזמן המרד הגדול והפך לאתר רשמי של משרד הדתות בשם "סלע החורבן".
ואם כבר מדברים על ילדותיות, בגלל היחס שלך לגויים הפסדת הסברים מעניינים של אצויו בכנסית הר האושר, שדרך אגב, לא שילמנו על הכניסה אליה. הכנסיה הורודה בכפר נחום הייתה המרשימה מכולן.
ולגבי יעלת החן...
| ציטוט: |
| מה היתה רבה שימחתי למראה הזרנוק, וזה אכן הביא לי גמול מעבר למצופה. לקחתי אותו ולמרות הקרירות עשיתי מיקלחת לעצמי.
שתי יעלות חן שראו את המעשה, רצו גם כן, ויהי כן... |
שרון,
כל הכבוד על הכתיבה הקולחת. ממש כיף לראות את הפן האנושי.
אז אולי תשתף אותנו סוף סוף מי הן היעלות חן?
עזרא
עכשיו חסר להם שלא יתנו לי להיכנס...
אז ככה אורלי:
א. לא ממש זכרתי את הפרטים המדוייקים חוץ מהסיפור של צביקה על זה שהלך עם נוצרים אדוקים ושמע שאיזה כלי מסוים אולי היה קשור לאיזה קדוש שלהם, מה שגרם לו לנשק את הכלי. או הסיפור של ליאור על צלב אחד שנעלם כי נוצרים אדוקים אכלו אותו, וסביב כל ביס כזה שהביאו למקומותיהם בחוץ לארץ - בנו כנסיה. אבל תודה על העידכון בכל אופן
ב. אני רחוק מלעשות אפליה. יחסי שיוויוני ללא הבדל דת, גזע ושייכות לאומית.
כאן הויכוח שלי הוא עם הכנסיה ולא עם האנשים, וגם, בתור יהודי, לא הייתי רוצה להכנס לכנסיה, וודאי שלא בשבת, מאחר שגם אינני טורח להיכנס לבתי כנסת. ואז מה יגידו על חוג אלעד? שהם מעדיפים מיקדשים של אומות אחרות על פני אלה של האומה שלהם (אני יודע שזה לא היה למטרות פולחן, אבל עבורי זה לא שייך להכנס)
ג. לגבי יעלת החן: לא עלה מן הציטוט זהותן של יעלות החן, אבל עולה זהותה של אחת מהציטוט הבא: "ולא יעזור לך שקראת לי יעלת חן"
עזרא, האם קיבלת חצי תשובה לשאלתך?
א.
ב. רק בטיול הקודם ביקרנו בקבר יהונתן בן עוזיאל.
ג. אני יודעת מי הייתה יעלת החן השניה, אבל לא אחשוף את זהותה כי אולי היא לא מעוניינת בכך.
אז אולי באמת לשם האיזון נארגן טיול לקיברי תנאים ואמוראים. למשל באיזה טיול לפני כמה שנים היינו בקבר של רבי יוסי הגלילי. יש לו אחלה מיבנה. או בקבר של מורדוך ואשתורת (מורדכי ואסתר) ביער ברעם שהיינו שם עם ליאור לפני שלוש שנים. זה אחלה גל אבנים
יעלת החן השניה כנראה לא גולשת כאן. ויעלת החן השלישית...אבל לא נרכל