מצב עדכני: אני במלבורן, בדרכי החוצה מאוסטרליה. חלק מן ההודעה כתבתי בבניין הקהילה היהודית, שם התנדבתי בתוכנית "הגשמה" הציונית. רציתי להישאר ולעזור להם לאורך יותר זמן, אבל לצערי לא נמצא תקציב לעניין. חשבתי רבות בקשר לנסיעה חזרה לניו-זילנד, שם אם ארצה אוכל לעבוד באופן חוקי וכמובן לראות את ניו-זילנד בחורף, אבל החלטתי לוותר. מחר אני טס לתאילנד ובעוד חודש - ה ב י ת ה .
---
| ציטוט: |
| "... and then that croc [crocodile] jumps out from the water and tries to bite that meat,
but the fellow take the rod up, so the croc misses it. Up and down, up and down. The budger plays with the croc, so croc will miss it time after time, so it jumps again and again" |
במילים ציוריות אלה תיארה אנט, אוסטרלית קרובה לגיל הפרישה שפגשתי באחד מהקרוואן פארק עוד בטזמניה, את מה שאני עומד לחוות הרחק הרחק בצפון היבשת, באיזור Darwin, הבירה הטרופית של אוסטרליה. אכן, לאחר שקפאתי למוות בטזמניה, החלטתי להחליף את התפאורה ותפסתי טיסה צפונה. ברגע שיצאתי מהשדה בDarwin - הרגשתי כמו בבית. 35C מעלות בלילה, לחות, איזה כיף!
אוסטרליה זו יבשת ענקית. אבל ענקית. זאת אומרת עעעעעענקית! (בקול של ליאור אנמר). את העניין הזה ידעתי, אבל הבנתי הלכה למעשה כשהגעתי לDarwin ורציתי להגיע לאחד מהפארקים הלאומיים שהאיזור כל כך התפרסם בגללם. הפארק נמצא בחצר האחורית של Darwin, משהו כמו, 300 ק"מ מהעיר. מצחיק הא? לא מספיק זה, אבל בשביל להגיע ממקום למקום בתוך הפארק צריך לעבור מאות או עשרות ק"מים. למחוסר גלגלים שכמוני היתה זו בעיה רצינית.
לאחר בירורים אין ספור שכרתי אוטו כדי לבקר בגן הלאומי Kakadu. שותפי להשכרת האותו היה א., ישראלי, שבלשון המעטה היה ברנש די מוזר. החל מכך שבעודו בשנות הארבעים לחייו עדיין ניסה להתחיל עם כל בחורה שנקלעה בדרכו, אפילו בנות 18 שאני לא הסתכלתי לכיוון שלהן, וכלה בכך שהרגלי התזונה נכונה שלו לפעמים העבירו אותי על דעתי. למשל, הבחור היה משוכנע עמוקות שהדבר הרע ביותר שיכול לקרות לבן-אדם זוהי מקלחת אחרי ארוחת הערב. מעשה שכזה לדעתו יכול להביא להדרדרות חמורה במצב הבריאותי ואפילו, חלילה, למוות. לך תבין. בעיקרון אני די ליברלי... עד שצריך לישון עם אחד כזה באוהל בלי מקלחת. קשה.
Kakadu וLitchfield הסמוכים התגלו דומים להפליא לרמת הגולן היפהיפיה - נוסעים בשיא החום ממעיין אחד לשני עם מים צלולים וחמימים, מswiming hole אחד לשני, בדרך - מפלים ובחורות בביקיני
. ענני יתושים בלילה, רק פותחים את הדלת של האוהל - ו30-40 יתושים כבר בפנים, ועוד לא הספקת למצמץ. לפעמים יש גם שלטים "אין כניסה למים - תנינים". רק שפה המרחקים הם ענקיים. למשל, יש פניה עם שלט שמצביע למפל, ככה, בואו נאמר, בעוד 80 ק"מ. טוב, נו, אצלנו האקליפטוסים מקוריים.
"שייט תנינים קופצים" בהחלט אחת האטרקציות המרכזיות של האיזור. ספינה רעועה משהו שטה לה בנחל, והנחל - אוהוה, הוא שורץ תנינים. למעשה, כל מאה מטר יש תנין. שטים בנחל ומחפשים תנינים, וכאשר אחד נצפה, מתחילה החגיגה. מהקומה העליונה של הספינה נזרקת מעין חכה, ובקצהה חתיכת בשר מדמדם שמפתה את התנין להגיע. התנין מתקרב, מתקרב ומתקרב... ואז קופץ מתוך המים כדי לתפוס את נתח הדמים. אלא שבאותו רגע המפעיל מושך את החכה למעלה, והתנין נותר בלא כלום. המשחק ממשיך, שוב נזרקת החכה לקול מחיאות הכפיים של התיירים וחוזר חלילה.
* * *
סדר הפסח הגיע ואני בקצה העולם, בDarwin, עם 3 יהודים וחצי בכל האיזור. איזו באסה. חשבתי אפילו לתפוס טיסה לקצה השני של היבשת ולהצטרף לסדר פסח של חברים. כל כך לא התחשק לי לבלות את הפסח לבד. ואז, לגמרי במקרה ראיתי מודעה תלויה באכסניה: התוצאה - את הסדר חגגתי עם נציגי חב"ד שנשלחו לצפון ממלבורן כדי לעשות טוב על הלב לישראלים שמטיילים באיזור ולכמה מקומיים שישנם. איזו הרגשה נפלאה, ומה גם - ארוחה מצויינת, שאני כBackpacker לא אכלתי כבר הרבה הרבה זמן.
* * *
החיים בדרכים.
איפהשהו בין Darwin לAlice Springs (העיר היחידה הגדולה במרכז היבשת) תפסתי במצלמה את התמונה הבאה: שמיים כחולים, Campervan, דרך שנמשכת מעבר לאופק, כמה סלעים ושממה. תמונה זו, שעד כמה שהיא נראית פשוטה - זוהי התמצית של החוויה האוסטרליה, מה שנקרא הAussie Experience. ואם לא בכל אוסטרליה עסקינן, הרי בטוח שזו תמונה של הOutback Expereince, חוויית המדבר.
המרחקים באוסטרליה כאמור עצומים. יותר משלוש שבועות טיילתי לי לאורך הSTUART HIGHWAY, הדרך הסלולה היחידה שחוצה את מרכז היבשת ומחברת בין Darwin שבצפון לAdelaide שבדרום. המרחק הכולל - יותר מ3,000 ק"מ. את המרחקים מודדים פה לא בק"מ אלא בשעות, ובעיקר בימים, של נסיעה. כמה זה בין Darwin לAdelaide? יומיים לחוץ, שלושה בכיף.
ואם נחזור לאותה תמונה של החוויה האוסטרלית, הרי באותו תמונה של הסלעים עם פיסת שמיים וכביש ארוך - הרי תמיד, תמיד, יופיע איזהשהו Campervan. האוסטרלים מצאו דרך להפוך את הנסיעה לתרבות של ממש, כך שיהיה בה משהו בידורי, משהו נוח ועם קומפורט. "קמפרוון" זהו בעצם בית על גלגלים. חדר שנוסע וגומע את המרחקים יחד עם בעליו. ל יש כאן הכל - כיריים לבישול, מיטה מתקפלת, מיכל מים וברז, מקרר. לפעמים מדובר על חדר שהוא נגרר, ואז מדובר הרי כבר על קרוואן.
לפעמים זוהי אפילו משאית שהוסבה לבית עם שני חדרים: סלון וחדר שינה, מיטה זוגית, וילונות מזגן!
ואיך אפשר לשכוח את הג'יפים שבהינף יד של בעליו (וכמה ילדים מתרוצצים) נפתח לבית עם שני חדרים?
לא פעם ישנתי בקרוואן פארק, מקום "החניה" של הקרוואנים. עם התקרבות הערב כל אחד מגיע, מחנה את הבית, את הקרוואן או הקמפרוואן, מחבר אותו לחשמל ולמים, ואז מתחילה ההופעה. כל אחד משוויץ מבחינת של "תראה איזה קרוואן יש לי, ואיזו גרוטאה יש להוא ממול."
יום אחד קרה לי מקרה משעשע. הגעתי לקרוואן פארק וכמו כולם התחלתי לסדר את ביתי ללילה, אלא שבשבילי הבית הוא על הגב ולא על גלגל: כלומר, הורדתי את התרמיל והתחלתי לפתוח את האוהל. בעודי עסוק במלאכת סידור ביתי ללילה, לידי עברו זוג אוסטרלים שהסתובבו בפארק והסתכלו על הסחורה של השכנים.
"Hey, Bruce, look this is a strange one!"', ציינה האישה באוזני בעלה בהביטה על ביתי הקט.
* * *
"תשארו, תהיה הופעה, היה כיף!", הפציר בנו מנהל להקת חובבים מקומית בפאב של מקום שכוח-אל על Stuart Highway, שנקרא Daly Waters. יומיים טיילתי בחברתם של 3 הולנדים ששכרו קמפרוואן, והציעו לקחת אותי דרומה עד לAlice תמורת השתתפות בדמי השכירות והדלק (מה שנקרא "ליפט"). לאחר התייעצות החלטנו להישאר. התנחלנו, כמובן, בקרוואן פארק המקומי - שניים באוטו ושניים באוהלים. לאחר שהתנחלנו הלכנו לדרוש בנפלאות המקום, הרי צריך לדעת מה הולכת להיות אופיה של המסיבה ומי המוזמנים האחרים.
"Well, there are 18 people living in Daly Waters", סיפרה לי הבחורה בקבלה. תהיתי מה יש פה עוד חוץ מהקרוואן פארק, והתשובה לא איחרה לבוא.
"Lovely Nothing!"
רגע, רגע. אז מה אתם עושים פה כל הזמן? לא מטפסים על הקירות?
לא, לא, רק שותים הרבה...
התברר שבDaly Waters לא הרבה השתנה מאז מלחמת העולם השניה, כשהמקום שימש כמנחת מטוסים בדרכם צפונה. המטוסים הפסיקו לנחות כבר מזמן וכנראה שמאז הזמן עומד מלכת. את המשך הערב העברנו בחברתם של ג'ון ופיט, המקומיים, שבמקרה הזמינו אותנו למסיבת ברביקיו אוסטרלית. השניים דיברו במבטא אוסטרלי Outbackי כבד, שחצי ממה שהם אמרו אני לא הבנתי, ואת החצי השני נראה לי שהם בעצמם לא כל כך הבינו..
<סוף חלק א'>
__________________________________________________
במרכז היבשת אוסטרליה יושבת לה דימונה... זאת אומרת העיירה Alice Springs. העירה מזכירה בצורה מדהימה עיירת פיתוח בנגב: אותו מזג אוויר, אותו נוף (גבעות סלעים ומדבר), וגם אותו סוג אוכלוסיה מסתובב ברחובות, אם כי כאן את מקום הערס הישראלי השחום תפס האבוריג'ני השתוי. עם רדת החשיכה יוצאים האבוריג'נים לרחובות, מסתובבים שתויים ומלוכלכים בחוסר מעש, עושים רעש ומציקים לעוברים ושבים:
"Brother, I need help!", פנה אליי אחד עוד בצפון. הקול שלו לא השאיר מקום לספק שבאמת הוא היה צריך עזרה.
"What do you need?"
"I need 50 cents!"
בעיית ההשתכרות של האבוריג'נים היא בעיה בכל רחבי אוסטרליה, אלא שכאן, במדבר של דימונה, היא הרבה יותר חריפה. יכול להיות משום שיש המון אבוריג'נים (יש שיגידו ש"השחורים" מהווים את הרוב בעיר). מכל מקום בLonely Planet כתוב במפורש להימנע מהליכה בלילה ברחובות העיר, וזאת העיצה שמקבלים גם ממקומות הלינה. מספיק לעמוד 5 דקות מחוץ לאכסניה בתא טלפון ולהבין עד כמה שהעיצה הזו טובה.
למען ההגינות, צריך לציין שרוב האבוריג'נים חיים בקהילות בלב מדבר ולא בערים. מספרים שבקהילות האלכוהול נאסר, ולכן הבעיה הרבה פחות חמורה. מה שכן, הקהילות סגורות בפני הקהל הרחב ואי אפשר לבקר בהן ללא אישור מיוחד.
* * *
במרכז אוסטרליה העברתי יותר משבועיים. תחילה הצטרפתי לטיול במדבר של מועדון מטיילים מקומי, בסגנון חוג-אלעד: שבילים לא מסומנים ומגיעים למקומות נידחים. אחר-כך התנדבתי לסמן שבילים ליד הKing Canyon, בחברת מתנדבים מכל העולם (עבדנו מהבוקר עד הצהריים, ואחר-כך אפשר לטייל. הבעיה היא
שצריך לשלם על הלינה והאוכל. אוף!).
בסופו של דבר התפניתי לבקר גם באטרקציה המרכזית של האיזור זהו Ayeres Rock, או Uluru, אם תרצו. מדובר על סלע מונוליט ענקי שנמצא בלב המדבר של דימונה (אה, כן, 500 ק"מ מהעיר). הטיפוס על פיסגת הסלע מאתגר ביותר ולא קל. צריך להתגבר על הפרשי גבהים של יותר מ380 מטר, אבל הנוף שווה את המאמץ - מרחבים עצומים עד אין גמר. את השקיעה המדהימה ביותר בחיי ראיתי באולורו, כאשר הסלע החל לשנות את הצבעים שלו עם רדת השמש.
"בצמוד" לסלע (טוב, נו, מה זה כבר 60 ק"מ?) נמצא אתר מעניין נוסף - הOlgas - כמה סלעים ענקיים זרוקים באמצע שום מקום. מסלול הליכה רגלי של 7 ק"מ הולך ביניהם, ומדהים ביופיו.
* * *
מסוחרר מההצלחה שהיתה לי לתפוס טרמפים בתוך הגן-לאומי, החלטתי לנסות להמשיך בכך גם בדרכי דרומה. המטרה - גם לחסוך וגם למצוא הרפתקאות מעניינות.
עוד בCampground של Uluru התחלתי לדבר עם 3 בחורים אוסטרלים צעירים, שניים בשנות העשרים
והשלישי מבוגר יותר, שהבטיחו לקחת אותי חזרה לStuart Highway. יום למחרת ברכב התפתחה השיחה.
השלושה מאוד התעניינו בכל הנעשה בארץ, ויותר מכך - אפילו התעניינו ביהדות וגילו בקיאות בהיסטוריה.
שמתי לב שהשאלות שלהם הולכות לכיוון מאוד מסויים.
"אני למדתי עברית עתיקה", סיפר אחד מהם, המבוגר יותר.
"אוקיי. רגע, אז אתה מבין עברית?"
"לא, רק למדתי עברית עתיקה. גם יוונית עתיקה."
"וואו!", התרשמתי עמוקות.
"Yes, I'm a minister".
התברר שהבחור הוא כומר דת אנגליקני והשניים האחרים לומדים בקולג' על מנת, כנראה, להיות אותו דבר. אנשים מאוד נחמדים, חייב לציין, רק שאת המשך הנסיעה העברנו בשיחה על מה אני חושב על ההוא שנצלב ולמה, תוך כדי כך שהם מנסים להעמיד אותי על טעותי. נפרדנו במילים חמות: אני איחלתי להם כל טוב, והם בתשובה איחלו לי:
"!Think about the resurrection"
הגעתי לכביש הראשי. מה עושים עכשיו? החלטתי לנסות טרמפים, מקסימום אם אני אתקע - יש אוטובוס לחיפוי. כל כמה מאות ק"מ, בין ה"Lovely Nothing" פזורים פונדקי-דרך. מזכיר מאוד את הערבה. בכל אחד שכזה יש, (חובה) תחנת דלק עם מחירי דלק מופקעים, מקום לקנות איזה משהו לגרוס, וכמובן כמובן, מחיאות כפיים סוערות, נכון - הCaravan Park. השיטה הכי טובה לתפוס טרמפים מתברר מפונדק אחד לשני, כי אם נתקעים תמיד אפשר לפתוח אוהל בפארק ולקוות לפגוש מישהו בערב או בבוקר, שמחר יקח אותך הלאה. אין תועלת רבה לעמוד על הכביש: אף אחד לא יעצור וגם לא הכי בטיחותי (לך תדע, למשל, מה יקרה אם תכנס לרכב ותגלה שהוא מלא באבוריג'נים שבדיוק, דקה לפני, סיימו להסניף). השיטה היא לדבר עם אנשים.
בריאן וג'ן, שהיו הראשונים שלקחו אותי דרומה, הם זוג מבוגרים חביבים שגרים באיזור Adelaide והיו בדרכם הביתה. השניים התגלו כאנשים מאוד אדיבים ונחמדים. הם הפליאו אותי תחילה בפילאי הטכנולוגיה - לג'יפ שלהם יש מערכת ניווט מתוחכמת שמקושרת ללוויין. כאשר צריך למצוא רחוב או דרך: המחשב מיד מציג על הצג מפה, יש הוראות קוליות ברקע בסגנון "סע ימינה, פניה שניה שמאלה" וכך עד אשר מגיעים.
"כאשר תגיע לAdelaide - אל תשכח להתקשר, נראה לך את העיר!", אמר לי בריאן בעודו מושיט לי פתק עם מספר הטלפון.
(צריך לציין, שבוע אח"כ אכן השתמשתי במספר. בריאן אסף אותי על בבוקר ונסענו אל "אחוזתו" שמחוץ לעיר - אחוזה של ממש, עם נחלים וגבעות, ואפשר לעשות טרקים רק בתוך האדמות שלו. פעם גידל כבשים ופרות, אבל עכשיו הפסיק עם זה ופרש לגימלאות.
"גם ככה אף פעם לא הייתי חוואי של ממש", סיפר.
השטח כרגע עומד שליו ובמרכזו הבית המדהים. בריאן כבר בונה לעצמו בית חדש, לראת הגימלאות הוא החליט לעבור יותר קרוב לעיר. אח"כ יחד עם ג'ן נסענו אל הים, הלכנו ללטף קואלות ואת הערב סיימנו במסעדה. מדהים!)
* * *
מראה פני העיירה Cobber Peddy, באמצע הדרך לAdelaide, מעורר רגשות מעורבים. מהתצפית החיצונית אפשר לראות שטח חרב, זרוע ערמות סלעים ואדמה, בלי עצים, ולא יותר מדי בתים. אז איפה כולם חיים?הדברים המעניינים כאן מתרחשים מתחת לפני השטח. לפני כמאה שנה גילו כאן מרבץ עשיר של אבני לשם
(Opal), ומאז העיירה מושכת אליה מחפשי אוצרות מכל העולם. כל מי שרק מתחשק לו מגיע לכאן ו"מתחיל לחפור" במלוא מובן המילה.
ואם כבר חופרים, אז למה בעצם לא לחפור גם בתים? הרי לחפור בית זה הרבה יותר זול, שטח יש בשפע וחומרי בניה - ממש לא צריך! רגע, אז איך "בונים"? עם מכונת קידוח וחומרי נפץ. לפעמים מפספסים ומפוצצים יותר מדי, ואז מקסימום קיבלנו הרחבה יותר גדולה, שטויות.
יתרונות - לא צריך מיזוג אוויר, לא צריך לשלם ארנונה.
חסרונות - טוב, נו, מי בכלל צריך חלונות?
מתחת לקרקע יש כאן הכל - כנסיות, מלונות, אכסניות (ובאחת כזו נשארתי ללון את הלילה), ויודעי דבר מספרים גם שישנו Caravan Park תת-קרקעי (אותו לא יצא לי לראות).הדברים נהיו עד כדי כך בעייתיים, שהעיריה לאחרונה הוציאה צו ש"אסור לפוצץ מתחת לרחוב הראשי".
את המשך הדרך דרומה המשכתי באותה שיטה. היו אלה, פרד ורובי, זוג זקנים חביב שחזרו מהצפון עם הקרוואן שלהם, והסכימו לקחת אותי עד לPort Augusta - עוד איזה 600 ק"מ. פרד לפני עשרות שנים עבד עם הצבא במסגרת אספקת חלקי מטוסים, ולכן בדרך דרומה סטינו מעט מהדרך הראשית, והשניים לקחו
אותי לביקור באתר Woomera - אתר הטילים של אוסטרליה.
אגב, זה מאוד מקובל באוסטרליה שמי שמטייל הם דווקא מבוגרים לאחר שיצאו לגימלאות. פתאום יש זמן וכסף, אין דאגות, אז יוצאים. "לראות את אוסטריה ולמות", הומור שחור של מישהו על סגנון הטיולים הזה. את הכסף מבזבזים על הקרוואן מפוצץ שמצטרף לשיירת המכוניות לאורך הStuart Highway. למשל, כמה פעמים נתקלתי בקונסטרוקציה מוזרה - אוטובוס שהפך לבית נוסע, ומאחוריו נגרר ג'יפ שטח. מגיעים לאיזהשהו מקום, מהאוטובוס קופץ זוג הבעלים (זקנים בני 80 - 75), תופסים את הג'יפ ונוסעים לקרוע את השטח.
* * *
3 בצהריים בעיירה Quorn: כנסיה, תחנת רכבת לא פעילה ופאב. 40 ק"מ מהדרך הראשית. אני יושב לי על התיקים בדרך היוצאת מן העיירה לכיוון ההרים שנקראים Flinders Ranges. כבר ארבע שעות כך. מילא שאף אחד לא עוצר, אבל גם כמעט אף אחד לא נוסע. איך הגעתי לפה? מישהו לקח אותי עד הפניה, ואח"כ זקן חביב שנסע לבקר את אחיו, לקח אותי לעיר.
אני מחליט שנשבר לי והולך למרכז מידע כדי לברר איך אני מגיע ליעדי. שם מסבירים שיש אוטובוס, אבל הוא נוסע רק פעם בשבוע, כלומר בעוד שלושה ימים. נפלא. מדובר הרי על סה"כ עוד 60 ק"מ! אוף!
"רגע", אני שואל, "אז איך אני יוצא מכאן חזרה לדרך ראשית?"
"עם אותו אוטובוס, כשהוא יסע חזרה, בעוד שלושה ימים."
אההה!!1
החלטתי לא להרים ידיים. עדיין יש אור. נעמדתי ביציאה מן העיירה לכיוון הדרך הראשית, רשמתי שלט גדול "מחכה כבר 4 שעות", והתחלתי לסמן. שום תגובה. התחלתי להתייאש באמת, אבל המשכתי בשלי. אחרי עוד רבע שעה עצרה משאית סמיטריילר: 2 קרונות ענקיים. הנהג הבטיח לקחת אותי חזרה לPort Augusta. התחלנו לדבר והתברר שהוא נוסע לAdelaide. פתאום הכל נראה הרבה יותר טוב.
"אני מוכן לקחת אותך לAdelaide", אמר לי סקוטי הנהג, "רק שבדרך אני צריך לתדלק ואסור שהבוס שלי יראה אותך, אחרת אני אחטוף. אני אוריד אותך בתחנת דלק ואח"כ אבוא לאסוף אותך. זה בסדר?"
בסדר? איזו שאלה! זה נפלא, זה נהדר, איזה יופי!
מתא הנהג של משאית סמיטריילר רואים את הכל מגבוה. אגב, בנוסף למושבים יש כאן גם מיטה עם מזרונים ושמיכה. הכל כל כך נוח. ובכביש - מי יעז להתעסק עם סמיטריילר? פשוט חוויה. סקוטי, סה"כ בן 27, אבל בידיים יש לו כוח הרס עצבני. בניגוד לסטיגמה שלי על נהגי משאית, סקוטי התגלה כאיש חביב ביותר ובעל שיחה נהדר. כמובן, כמו כל נהג משאית, סקוטי התלונן על בוס שלו (ובצדק, המניוק אפילו גובה מהם 1 דולר על פחית קולה!). סדר יום שלו כולל נסיעות של, לפעמים, 14 או 16 שעות ברצף.
"אני מחר נוסע חזרה לFlinders Ranges, אם אתה רוצה - אתה יכול לבוא איתי", הזמין אותי סקוטי. אבל לי, לא התחשק לי להיסחב חזרה וגם לבזבז על זה עוד יום.
הגענו לעיר בעשר בלילה. יחד עם נהג אחר, עזרתי לסקוטי לפרק את המשאית מתכולתה, להוריד את הכיסויים ולקשור את הכבלים. משום שהשעה היתה מאוחרת, סקוטי הזמין אותי אליו הביתה להעביר את הלילה ומחרת בבוקר יקפיץ אותי למרכז העיר. התינוק של סקוטי בן השנה מאוד התעניין באדם זר שנמצא בבית. כל פעם היה הולך עד אליי, מסתכל, מחליט כנראה שאני לא לטעמו ובורח בבכי לזורועות אמא.
כאן, פחות או יותר, מסתיים סיפור חציית הOutback. אוסטרליה, 2005.
כל הכבוד דוויד,
תצטרף מהר לצוות כותבי סיפורי המסע של YNET .אתה כותב הרבה יותר טוב מכל זבי החוטם שלועסים שם את הודו עד חורמה
עזרא
כל הכבוד על הכתיבה ורוח ההרפתקה. קודם כל הרי דוד עדיין בטיול, ומה לו עם אתרים פחותים כמו זה שציינת. אבל הנה הוא כותב באתר של החוג - תוך כדי הטיול! ומי עוד מהמטיילים אי פעם עשה את זה?
תודה דוד שאתה משטף אותנו בחוויות שלך
בכיף. אני כרגע כבר בבנקוק, תאילנד. אתמול נחתתי. עדיין בהלם מכל מה שהולך
פה: זוהמה, האנגלית בקאנטים, המוני תאילנדים, המוני ישראלים
.אני ממליץ על חצי האי פרננג (לוקחים מונית - סירת זנב מקרבי)