סיפורי יעקב מהארץ ומהשמים Hug Elad - חוג אלעד

מחבר: Jack Broner פורסם: 12/03/07 12:22
חיבוק

חיבוק

בטיפוס תלול , בטיול אתגרי בנגב , יאנה טיפסה לאט לשמאלי . הבחנתי שהיא במצוקה . על פי לשון הגוף ולפי קריאה שקטה שהשמיעה , היא חוותה רגע של פניקה .
מיד אמרתי : "אני בא אליך" .
אני עצמי הרגשתי בטוח לגמרי , היה לי מאחז רגל נוח והלכתי זקוף . יאנה טיפסה על ארבע . התקרבתי שני צעדים שמאלה , הושטתי יד ואחזתי בזרועה , מעל הפרק .
אמרתי : " בואי לקראתי , כאן נח לעמוד " .
היא הגיעה למקום בו עמדתי , פיניתי לה מקום .
היא מיד נרגעה ואמרה : " תודה , הצלת אותי . "
מכאן המשיכה בעצמה בטיפוס . המתלול נעשה מתון יותר , ככל שהתקדמנו . לקראת הישורת עמד לפנינו אבי .
יאנה קראה לקראתו : " אבי חכה לי , אני צריכה חיבוק ."
אני חשבתי : " ומה איתי ? …"

למחרת , בהמשך הבוקר , יאנה התקרבה אלי תוך כדי צעידה . היא שוב הודתה לי . אמרה שבמצבי חרדה מספיק שיש על ידה מישהו שלא פוחד , וזה מרגיע . התלוצצתי ואמרתי שהיתי שרוי בהסטריה שקטה , ורק נראתי רגוע . דברנו עוד על מבצע הצלת חייה אתמול .
אז אמרתי : " אחרי שחילצתי אותך , ביקשת חיבוק מאבי … ומה עם האגו שלי ? "
יאנה צחקה .
החיבוק שנמנע ממני הזכיר לי אירוע משנות השבעים . ספרתי לה :
השתתפתי בטיול החברה להגנת הטבע בנחל כזיב . לקראת סוף היום נחלקנו לשתי קבוצות . בעלי המרץ בקבוצה אחת , האריכו את המסלול וטיפסו למונפור ומשם לסיום . הקבוצה האחרת , אליה הצטרפתי , כי נכרכתי אחרי אחת המטיילות , הלכה בדרך הקצרה לכוון האוטובוס . היתי שקוע בשיחה בסוף הטור. הקבוצה עצרה לזמן ממושך וסברתי שמשהו השתבש . עברתי קדימה ונוכחתי שאבדנו את הדרך . המדריכה היתה , כנראה , חסרת נסיון ומאוד מודאגת . היינו בסבך צפוף וקשה למעבר .
היא הבטיחה , מתוך משאלת לב , ומתוך לחץ , גלידה לכולם בנהריה , אם נצא מכאן בשלום .
הצעתי שאגש ימינה , לכוון המורד כדי להתמצא בסביבה . היא שמחה על עזרתי . בקשתי שימתינו במקום .
פלסתי דרך בסבך תוך שאני שובר ענפים בסוליות הסנדלים . הגעתי למקום פנוי מצמחיה , יכולתי לראות את הסביבה . הבנתי היכן אני ולאן צריך לפנות . חזרתי לקבוצה והסברתי למדריכה לאן לדעתי עלינו ללכת . היא בקשה ממני להוביל .
נגשתי לראש הטור ושוב פלסתי דרך בסוליות סנדלי . היתה לי גם מזמרה שקבלתי ממנה .
במהרה ועם המון שריטות ברגלים , הגעתי לשביל רחב וברור . השביל אותו אבדנו קודם , כשנכנסנו בהדרגה לסבך . הבנות קיפצצו וצהלו , חייכו והתחבקו .
אף אחת לא חיבקה אותי …
כאשר הגענו ,סוף סוף , לאוטובוס , המטיילים שהלכו בדרך הארוכה ישבו וחיכו לנו .

סיימתי את סיפורי , ליאנה , והתרחקנו .

בהמשך אותו בוקר , בקטע מסלול בו הלכתי עם אביבה , ראינו את אמיל צופה בנו ממקום גבוהה . סיפרתי לאביבה , בהיותה חדשה בקבוצה , על אמיל . איך יש לו חוש לגלות בנות במצוקה ולהושיט עזרה ותמיכה .
אביבה שאלה אותי : " ומה איתך ? אתה לא עוזר ? "
לזה עניתי : " כן , אני מושיט יד כשצריך , אך לא כמו אמיל , שיכול להשאר עם מישהי ניזקקת לאורך זמן . אין לי סבלנות , אני ממשיך קדימה ."
הגענו לערוץ קניוני והשביל הפך תלול . הייתי לצידה של אביבה והיא ניזקקה לעזרה .
היא קראה : " ג ד י " .
מיד אמרתי לה : " מה איתי ? אני כאן לידך ואת קוראת לגדי ? "
אביבה הגיבה ואמרה שהבינה ממני , כאשר דיברתי על אמיל , שאיני אוהב לעזור .
אמרתי שזה לא מה שהתכונתי . במצב של אחד על אחד אני תמיד מושיט יד .
בהמשך הקניון , שהיה צר מאוד , עמדנו חבורה קטנה והמתננו שהמעבר הצר לפנינו יתפנה . עמדנו בגב תחום , קירות גבוהים חלקלקים . אריאל הגיש לי שקית פירות יבשים . התכבדתי והעברתי לגדי .
אמרתי לו , כאילו ברצינות : " קח , שיהיה לך כח לעזור לבנות …"
גדי הכניס יד לשקית ושלף משמש . למשמש היה מודבק מלמעלה עוד אחד .
חטפתי את הפרי המודבק , החזרתי מהר לשקית , ואמרתי : " אחד זה מספיק ! "
הוא צחק ושלח מרפק עדין לצלעות שלי . גם אביבה צחקה .
ההתקדמות בקניון היתה איטית . מצאתי עצמי מסייע לאחרים במדרגת סלע תלולה וקשה למעבר . היתה שם אביבה , שרית ,ענת אריאל וגדי .
כשיצאנו מהקניון לערוץ שהתרחב , אביבה ניגשה קרוב .
היא אמרה : " אני חייבת לך חיבוק " .


יעקב ברונר