בטיול האחרון, בדרך חזרה מדימונה, שאלתי את שוקה על הדרך שאותה אנחנו עוברים. הוא הסביר לי ברצון ולמדתי דברים חדשים שלא ידעתי. קצת פישפתי בנושא - זה גרם לי להיות סקרן, וכתבתי סיפור קצר על קטע הכביש בין דימונה לבאר שבע. אשמח לשמוע תגובות. אם ליאור אנמר יוכל להגיב (אני לא מכיר אותו אישית אבל שמעתי כבר סיפורים על הסבריו הגיאולוגים) אשמח מאוד.
בנסיעה בכביש באר-שבע דימונה
כשאנו נוסעים בכביש המוליך מבאר שבע לדימונה אנחנו עוברים בנתיב כשמימין אנחנו רואים גבעות מתונות, ומשמאל השטח הוא מישורי (כמעט) עד האופק. למעשה אנחנו עוברים בקו המגע בין גבעות גיר וקירטון מדרום, לבקעה מישורית רחבה בצפון- בקעת באר שבע. פה ושם מבצבצת לה אנטנה גבוהה (טייסי חיל האוויר המשרתים באזור.. זהירות!), ובכל האזור פזורות להם התיישבויות בדואיות כפטריות אחרי הגשם. בהמשך הכביש לאחר מעבר בצומת ערוער (ערערה בנגב... לא ערערה בואדי ערה..) כבר פיספנו את האפשרות לפנות לכיוון ערד - ועכשיו אין ברירה ופנינו מועדות לדימונה (פניית פרסה לא באה בחשבון..). אנחנו מתעקלים עם הכביש כמו בקרוסלת ענק, כשמשני צידי הכביש ההרים סוגרים לנו את הנוף לאופק (עד עכשיו היה לנו הרבה ממנו). לאחר כמה קילומטרים כבר הגענו למחוז חפצנו ועכשיו רק נותר לבחור באיזה סניף של בוגרראנץ' אנחנו רוצים לאכול - מימין או משמאל לצומת דימונה (רק אל נאכל יותר מידי.. כבר שמעתי "בדימונה. איש אחד שקל שם טונה..").
אם נלך אחורה בזמן, ולא הכוונה כשעה אחורה, כשעוד היינו בבאר שבע - אלא כמה מיליונים של שנים מוקדם יותר - נזהה שעברנו באפיק של נחל שזרם כאן מאזור ירדן של היום לכיוון באר שבע והלאה למושב סעד (לפני שראשוני המושב הגיעו..) ולים (כל הנחלים זורמים לים.. גם בגיל ניאוגן לפני 23 מיליון שנים..).
איך אנחנו יודעים זאת? ובכן יש כמה רמזים לכך בנוף, ועל ידי התבוננות (מלשון תבונה) אפשר להסיק מסקנות.
גם בנסיעה ברכב וגם על ידי הסתכלות במפה (מי שמפחד לנסוע לדימונה ובצדק..) אנחנו מזהים את הנפתול (מלשון פיתול) של הנחל הקדום, כששהרים המתנשאים סוגרים משני הצדדים. התחתרות כה עמוקה בהרים לוקחת זמן, ואכן הנוף שעוצב לנו בראשית התפתחותו של הנחל, לא היה מורכב מסעיפי משנה רבים כמו היום. היום אנחנו מזהים ערוצים רבים וקטנים הנשפכים לנחל וממלאים אותו בעת שיטפון (שמו של הנחל: נחל ערוער.. הר או ער?). אגן הניקוז של הנחל הוא גדול, אך מדובר בכל זאת בנגב.. מים זה מחזה לא שכיח.. אך כשהוא בא - הוא בא ועד איך: שטפונות עזים מורידים גשמים שנספגים באדמת הלס שמשוועת למים, אך שכושר הקיבול שלה מתמלא מעבר ליכולתה - היא נהפכת למעין ספוג רטוב והמים ניגרים על פני השטח כנגר עילי שזורם וחוסם לנו אפילו כבישים.
תוך כדי הנסיעה בפיתול -אנחנו מזהים שהנחל חתר וחרץ דרך השכבות ויצר לנו מעבר. אלו הם מפערי מים: מלשון שהמים בכוחם לסחוף איתם את הקרקע ולפעור נתיב כדי לקיים את המצווה לזרום לים = המקום הנמוך. כוח המשיכה גם פעל לפני אי אילו מילוני שנים, כך שהמים היו צריכים לקיים את המצווה הזאת (בכל זאת - מצווה!).
אם נמשיך מדימונה מזרחה לכיוון הערבה, נזהה גדר ארוכה של מתקן שקר כלשהו שנמצא בלב ליבו של מישור רותם. מישור רותם, הוא על שם שיח רותם המדבר הנפוץ. זהו שיח לא קוצני בעל ענפים דקים כמו פקעת "דוקים".הרותם בעלת פרחים נאים כמו סוכריות שוקולד-וניל שפורחים בחודשי האביב מרץ-אפריל.
המישור מורכב מחול לבן שנסחף לכאן כל הדרך מאזור ירדן של היום. מוצאו של החול הוא כתוצאה משחיקה של סלעי יסוד-סלעי גרניט. הסלעים שהתפוררו הוסעו לכאן ע"י אפיקו של הנחל וע"י הרוח - והורבדו לשכבה עבה של סחף.
אם נצא לטיול קצר בהרים הנושקים לצפונה של דימונה, נוכל להבחין באבנים מיוחדות שצפונות בתוך שכבות הקרקע. מדובר באבני צור מיוחדות שניתנות לזיהוי בבירור מכיוון שהן שונות מסביבתם. הצור הוא סלע חום כהה בדר"כ, בעוד שההרים הלבנים הם גיר וקירטון המסנוורים מלובנם החזק. המיוחד באבני הצור האלה הוא בכך שהם חלוקים עגולים כמו כדורי טניס (ואף אחד לא חלוק עליי בכך..). אבן הצור היא אבן קשה וחזקה - לכן הייתה צריכה לעבור מרחק רב כדי להשחק ולקבל צורה עגולה וכל כך מושלמת. כיום בקע הירדן מפריד ביננו לבין שכנינו, אבל בעת ההיא ארץ אחת היינו, והנחל הקדמון זרם כל הדרך לים הגדול. חלוקים מורבדים בסביבותיו של הנחל - והנחל הזה הביא לכאן את הצור - לכן הוא נקרא "צור ייבוא". צור הייבוא הזה מצוי דבוק לצביר של סלעים שקשורים בינהם כמו במלט ונקראים "קונגלומרט" (נשמע כמו קצין יפני..). הקונג-לומרט נוצר בבסיסו של נחל שמסיע חלוקים שנקשרים ומתקשים והופכים ל"סלע" יציב (לא מדובר בסלע כאמור, אלא אוסף של סלעים קטנים שה"הוצמדו" יחד..).
נחזור חזרה לנחל שלנו. הרבה חזרה אחורה בזמן: נחל קדמון זה מיוחס לגיל שנקרא בלשון הגיאולוגים "תקופת הניאוגן". בעת ההיא, לפני כ23 מיליון שנים, היה חלק גדול מהנגב בשוליו של הים. אל הים זרמו נחלי ענק שהסיעו סלעים שהושקעו במפתן היבשה ב"דלתא" ענקית כמו דלתת הנילוס.. כיום מה שנותר לזיהוי אלה שכבות סלע נחליות - שכבות קונגולמרט שנקראות "תצורת חצבה" (באפיקו של נחל פארן לדוגמא), ותצורת "ערבה" המאוחרת יותר -שנראת בבירור לנוסע בכביש הערבה. לא נפשפש הרבה בקופת הניאוגן ההיא, בכל זאת הרבה זמן עבר - אבל כדי להבין את מסגרת הזמן - מדובר בתקופת המאוחרת בשלישון (טריצ'ייר.. Three). תקופה קדומה לניאוגן אגב היא תקופת הפאלאיאוקן - שכוללת את האוליגוקן האיאוקן והפליאוגן. האיאוקן, לפני 65 מילון שנים הוא המוכר ביותר לכולנו - בהיותו יוצר את מצוקי הגיר הלבנים והיפים ברמת עבדת (חבורת עבדת..).
בתקופת הניאוגן (מלשון חדש... חדש זה דבר יחסי כנראה.. ) עוד לא הורבד הלס המצוי בעמק באר שבע הנרחב והוא חתר קניון עמוק. הלס, שהוא האבק הלבן המכסה את הבקעה - הוא בעל גרגרים דקים מאוד-מאוד. הוא הוסע לכאן ע"י הרוח והוא מאוחר מאוד - במושגים גיאולוגים "ממש לפני שנייה". המיוחד הוא, שאם נחפור ונקדח דרך שכבת הלס, נגיע עד לאפיקו של הנחל הקדמון שלנו המצוי בין שכבות סלע קשות ש"נעלמו" מהעין.
אז פעם הבאה שאתם נוסעים לדימונה..
דניאל וינקלר
חן חן לדניאל על הרצאתו המלומדת ומלאת ההמחשות וההסברים. צור איתנו קשר. התפנתה מישרה באוניברסיטה
אבל אל תחוש שהשקעתך ירדה לטמיון, למרות שלא קיבלת תגובות. כי כמו המידבר, גם החוג הזה, לפחות כפי שנראה באתר, הוא, מה לעשות, יבש כמו הנגב...
