חוויות חובקות עולם Hug Elad - חוג אלעד

מחבר: David Gurevich פורסם: 9/10/08 23:59
חוויות מהקצ'קר ותמונות

-"איתמר, אתה בא איתי לקצ'קר?"
- "מתי?"
- "עוד 3 שבועות."
- "יאללה, מתאים."

כך התחיל הטיול בתורכיה, בשיחת טלפון קצרה אי שם בתחילת אוגוסט. חלפו להם כבר שלוש שנים מאז שחזרתי מהטיול הגדול בניו-זילנד ואוסטרליה. בדרך היתה אוניברסיטה, מבחנים, תרגילי בית עד השעות הקטנות של הלילה, מילואים, אין ספור טיולים והדרכות בארץ. השנה החלטתי שיהי מה – אבל אני חייב לצאת מן המסגרת. בזמן ששיננתי (שוב וללא הצלחה) את החומר ל"תכנון וניתוח אלגוריתמים", עם הרבה סימני שאלה, הידהד אצלי בראש המשפט מתוך אחד הספרים של טולקין:
"!I want to see mountains again"
האמת היא, ששום דבר, לא ישתווה להרגשה של להתעורר בבוקר בתוך נוף מדהים עם אגם בין פסגות מושלגות. כיום, כשחזרתי, אני יכול להגיד שהמשימה הוכתרה בהחלט בהצלחה.

היה זה טיול של חודש וחצי. טרקים ברכס הקצ'קר בתורכיה, בחלק הצפון מזרחי של המדינה. לאחר הקצ'קר, המשכנו לקפדוקיה ועוד טרק אחד באיזור שנקרא "שבעת האגמים". משם, לאחר שהתאכזבתי מן המזג אוויר הקר, החלטתי להתחמם מעט על החופים הקסומים של אולימפוס בקרבת אנטליה. הסיום – איסטנבול, עיר השווארמות הבלתי נגמרות. האמת, שאינני בטוח ממה נהניתי יותר – מהנופים, האגמים, הפסגות, האנשים או מהחזרה לחיים כתרמילאי וההרפתקאות. חודש וחצי זה ממש מעט, וחזרתי רק עם טעם של עוד.

הכל התחיל בדרך בלתי שגרתית. הצטרפתי למשלחת חפירות תת-ימיות של החוג לציוויליזציות ימיות אצלנו באוניברסיטה. משימתנו היתה לחשוף מזח עתיק שטבע באיזור איזמיר, אי שם מן המאה ה7 לפנה"ס. חפירות מתחת למים, עם ציוד צלילה. היתה בהחלט חוויה. בתחילת ספטמבר חברי המשלחת חזרו לארץ, ואילו אני המשכתי לקצ'קר.

מאיסטנבול לקחתי טיסה פנימית לErzurum, העיר הגדולה באיזור ואשר מזכירה בצורה יוצאת דופן את רמלה. רק הרבה יותר גדול. משם – שעתיים נסיעה בדולמוש (מונית שירות מקומית) לעיירה יוסופלי, והנה אתה כבר בעולם אחר. את איתמר מצאתי כשהוא מכלה את זמנו בטבילה בנהר עם מים זכים, לאחר שהגיע מן הארץ יום לפניי.

רכס הקצ'קר מתנשא לגבהים מעל 3000מ', וקירבתו לים השחור מתבטאת לא במעט במזג האוויר. הצד הדרומי עם מזג אוויר נהדר, ואילו הצד הצפוני – הקרוב לים השחור – ידוע כערפילי וגשום. הרכס משמש כמחסום לעננים.

הטיול כאן הוא בהחלט שונה. ראשית כל, כטרקר וותיק בניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד ואפילו קנדה, בקצ'קר ניצבתי בפעם הראשונה בפני העובדה שהמקומיים לא מבינים. שום שפה מלבד תורכית. לך תנסה לשאול איפה אוכלים ארוחת ערב, אם אוצר המילים שלך מסתכם ב"גוניידן" (בוקר טוב),"סלאמין עליכום" (שלום / להתראות) ו"פאטיקה" (שביל). כפועל יוצא, קישורי הפטנטומימה שלי השתפרו פלאים בטיול.

מאידך, הרבה פעמים נדמה היה כי השפה המדוברת העיקרית היא, דווקא, עברית. הקצ'קר שורץ בחבר'ה ישראלים – לפני צבא, אחרי צבא, כאלה שתיכננו על גרוזיה אך החבר פוטין קילקל להם את התוכניות וסתם תרמילאים. כמעט ולא פגשנו טיילים שלא מארץ הקודש. זכור במיוחד האירוע, שלאחר חציית אחד הpassים (מעברי הרים) לצד הרטוב מצאנו את עצמנו בתוך ענן סמיך. הראות הצטמצמה באופן מיידי לכדי 50 מ', ובתוך הערפל הלבן נעלמו כל רכסי ההרים שסביב והעמקים בהם עברה דרכנו. מקץ שלוש שעות הליכה כבר היינו בטוחים שבקרוב מאוד כבר נגיע לכפר. ואכן, מתוך הערפל מסביב נשמעו קולות של אנשים, שחשבנו כי אלה בוודאי קולות הכפריים. ואז, לרגע קט התפזר הערפל. הראות שחזרה גילתה שהכפר לא נמצא בטווח הנראה לעין, ואילו אנו עמדנו על השביל בשולי עמק. בתוך העמק למטה גילינו את מקור הקולות – קבוצת מטיילים אבודה.
- "אחי, מאיפה הגעת?!", צעק אחד האבודים לאיתמר בעברית צחה.

הנופים מדהימים. כבר בטרק הראשון שהתחלנו מהכפר Barhal (ארבעה בתים, שלושה פנסיונים ומכולת) התוודינו ליופיים של ההרים. האגם Karagol שרוע בין ההרים, משתקף נפלא בין הפסגות הסובבות אותו.
בדרך – מישורים שלמים מלאים בשיחי אוכמניות ופטל ומים זורמים. אגמים יש להם, לתורכים, בשפע ולא בכדי שעלתה פעם היוזמה לייבא מים מתורכיה. הבעיה היא, שהמים כאן נוטים גם לקפוא. לאחר לילה בDeniz Golu, האגם בגובה של 3400 מ', גילינו שבאחד מבקבוקי המים יש ליבת קרח. לילה לפני ירד כאן שלג.

לצד כל אלה, בין ההרים, האגמים והנהרות, פזורות להן ייאלות (Yayla) – כפרים עונתיים שהמקומיים חיים בהם רק בתקופת הקיץ, בקרבת מרחבי המרעה הרבה פעמים חשבתי על כמה טוב לחיות בתוך כפר שליו אל מול הנוף המדהים, רחוק מהמולת העיר. אגב, מעניין שלרוב גם בייאלות הנידחות ביותר היתה קליטה של סלולרי – כנראה חוסכים בהתקנת כבלים לרשת הטלפון.

בטיול העליתי את הרף של המקום הגבוה ביותר שהייתי – פסגת רכס הקצ'קר, 3972 מ'. הנוף מהמם, ובספר המבקרים שנמצא בפיסגה כתבנו שירי משוררים.

בכל טרק שעשינו עברנו מעבר הרים. כך יצא עם מזג האוויר, שבכל טרק צד אחד של הרכס תמיד היה שרוי בעננים. מרגע שחוצים הולכים בתוך ענן. הרכס משמש כמחסום לעננים שנדחפים על-ידי הרוח לכיוונו, אבל לא מצליחים לעבור את חומת הגובה של הרכס. מרהיב במיוחד לעמוד על נקודת המגע בין הצד ה"נקי" לצד המעונן, לפעמים על שפת תהום – ולראות את גושי העננים הענקיים מתקדמים לעברך.

אין כאן יותר מדי תיירים וטוב שכך. אם מעט סוטים מהמסלול ה"קבוע" והנה אנחנו לבד בטרק. כך היה בטרק האחרון שעלינו בקצ'קר, במהלכו טירקנו מYaylar לTekale (ליד יוסופלי). הדרך חוצה רכס נוסף, שנמצא דרומית לקצ'קר עצמו. כאשר הגענו לTekale היו כבר שעות הערב. ברחוב הראשי ישבו גברים תורכים שרק עכשיו אכלו את ארוחת האיפטר, השוברת את צום הרמאדן. שני המטיילים עם תיקי הגב הכבדים ומקלות הליכה עיררו את תשומת לבם. איתמר לבש אז את הכובע הידוע של מדריך טיולים (כובע טמבל מצוי) ומעליו משופצ"ר פנס ראש. מבחינתם, ללא ספק, נראינו כמו זוג חייזרים שזה עתה נחתו נחיתת אונס.
אחד התורכים ניגש לאיתמר, שלח את ידו אל עבר הכובע ומילמל משהו בסגנון "קוצ'י קוצ'י, חמוד" ופרץ בצחוק מתגלגל.

* * *

לקפדוקיה הגענו לאחר שבועיים טרקים בקצ'קר ונסיעת לילה Erzurum לNevsehir בת 10 שעות.
בימי קדם ניצלו כאן התושבים את תכונות הסלעים, וחצבו מנהרות. קפדוקיה הפכה לשם דבר – חציבה ללא משכתנא לכל: מנזרים שלמים הוקמו בתקופה הביזנטית, כנסיות, כפרים ועיירות חצובות בסלע. כל זה בן יותר מ1600 שנה. אבל,ב2008 ניצלו בעלי חברת האוטובוסים Dadas תמימותם של התיירים שרק ביקשו לראות את מורשת העבר, גבו תשלום מופקע ולמרות זאת הורידו אותנו בכביש מהיר. לדולמוש המובטח לא היה זכר... לאחר עוד כשעה, בספטמבר 2008 באמצע הלילה, זרוקים בתחנת האוטובוס של העיירה Goreme לאחר חצי לילה על מושב האוטובוס, אפילו הזמנה מעובר אורח חשוד לבלות את הלילה במערה נראתה לי כאופציה טובה. המערה, התברר, היתה חלק מפנסיון והיתה הרבה יותר נוחה מהרבה חדרים רגילים שהכרנו עד כה. אנשי המערות ידעו לחיות.
בבוקר אף גילינו שכקומפלקט עם המערה מתלווה ארוחת בוקר נפלאה, פרי עמלה של בעלת הבית.

התברר שתנועת התרמילאים מארץ הקודש זורמת באופן די ברור: מהקצ'קר לקפדוקיה, וכך ברחובות בין המערות פגשנו את מכרנו משכבר ימים בקצ'קר. עינת ואפרת, שתי עלמות חן שכבר הסתבכו בפרשה עם מוביל החמורים שהריץ אותן כל הדרך אל הpass, החליטו לנסות את מזלן שוב – וכך יצאנו ארבעתנו לטיול אופניים. באופן אישי, הנני יכול להעיד שלקראת סוף היום ישבני כבר התעצב היטב בצורת מושב מעויין. הטיול התארך והתארך, אך בסופו של דבר כוחות החילוץ לא הוזעקו.

טרק "שבעת האגמים", שקרוב לקפדוקיה, היה בהחלט טרק שונה מהטרקים האחרים. היה זה טרק לא קל, שכרוך בעליה של יותר מ2000 מ' בגובה ביום הראשון. למרות שהנקודה הגבוה ביותר היתה כ3400 מ', כאן מרגישים היטב את הידלדלות האוויר. הנוף מעל קו העצים ברכס הגירני מזכיר במשהו את המדבר בארץ ומכאן היופי של המקום. עם זאת, התברר שכל האגמים התייבשו ונותר רק האגם הגדול. ביום השני, בדרכנו למטה בגשם, פגשנו חבורת רועים ומוביל פרדות בשם אחמד. אחמד הזמין אותנו לתה, ובערב אפילו עצרנו ב"פנסיון" שלו בכפר – חדר עם מיטה אחת בתוך בית המשפחה. אישתו הגישה את ארוחת הערב בסלון (חדר עם שטיחים וטלוויזיה). השולחן המאולתר התארגן בדמות מחצלות על הריצפה, ואילו אחמד, אישתו והילדים עסקו בצפיה מרוכזת בטלוויזיה - שם שידרו "כוכב נולד". בתורכית.

לאחר הטרק נפרדתי מאיתמר. לפניו עמד עוד לפחות חודש בתורכיה, ואילו אני הייתי כבר לקראת הסוף. את הטיול קינחתי בכמה ימים חמים על החוף, שהיו כמו מרפא לאחר הכפור של הקצ'קר. מקום קסום שנקרא אולימפוס, כ70 ק"מ מאנטליה, מצטיין בחוף יפהפה, מים צלולים של הים וכפר שליו של תרמילאים ש"לוקחים את הזמן". בהחלט הייתי יכול להישאר פה עוד חודש.

איסטנבול היא עיר ענקית. 16 מיליון אנשים. 16 מיליון תורכים, ורק מי שהיה בתורכיה יודע מה זה אומר. הטיסה מאנטליה ארכה 40 דקות, הנסיעה משדה התעופה למרכז העיר ארכה 5 שעות: זה מה שנקרא בגלגל"צ המקומי "עומס כבד בגשר אתא-תורכ בין אסיה לאירופה". את הימים האחרונים ביליתי בצפיה בחגיגות האיפטר (סיום צום הרמאדן) מול המסגד הכחול. עם רדת השמש מתחיל הבלאגן – המוני תורכים פורצים לרחובות ומחסלים כל שווארמה, גוזלמה (פנקייק תורכי) ובקלבה שנקלעים בדרכם. מדובר ממש על סעודות שחיתות שמלוות בחגיגות ענקיות.
הספקתי גם לבקר במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, ואכן כתובת השילוח עדיין שם. בדוק.

תם ולא נשלם. לאחר שמשטרת הגבולות התורכית הריצה אותי שעה בשדה התעופה ("ויזה של חפירות ארכיאולוגיות? מה זה?!"), התיישבתי במטוס ליד החלון וצפיתי על העננים מעל איסטנבול. לכאן אני עוד אחזור.
האמת, שחזרתי עם חשק גדול עוד יותר לארוז עוד פעם דברים בתרמיל ולצאת. התכנון: שנה הבאה גרוזיה.

תמונות מהטיול בלינק הבא:
http://www.kodakgallery.com/I.jsp?c=ahtjfgc.2bhku79w&x=0&y=-ku4wmb&localeid=en_US

להתראות,
- דויד

מחבר: אפרת נקש פורסם: 20/10/08 17:56

תודה דויד, כתוב נפלא!

אפרת
http://www.CoachEfrat.com/
http://www.EfratNakash.com/