התובנה שלי מהטיול הזה היתה, שלפעמים שווה להקשיב למדריך. כשהגענו למערת נחל חימר, למשל, חגי הסביר על הרגע החשוב ביותר בהתפתחות האנושות. האמת, פספסתי את ההקשר המלא והתעוררתי רק כשחגי אמר "הרגע החשוב ביותר בהתפתחות האנושות" וזרק לאוויר איזה מושג בעל שמונה הברות. אז אני מניחה שהמושג מגדיר את הרגע. ולא אוכל להמשיך ולפתח את הרעיון, כי את השמונה הברות לא הצלחתי לזכור, ואי אפשר לקיים דיון פילוסופי, אם לא שולטים בטרמינולוגיה.
בזמן שישבנו במערה, עזרא הגיע לנקודת הלינה, חתך את הירקות למרק והבעיר את המדורה. יהיה אשר יהיה הרגע החשוב ביותר בהתפתחות האנושות, אבל גם לאכול צריך מתישהו. כך שנורא שמחנו שעזרא ועוד כמה חברים דאגו לצרכינו הארציים בזמן ששקענו בהרהורים פילוסופיים. תוך כדי הקילוף והחיתוך אריאל הציע להפריד את הירקות הרכים ולשים אותם במרק מאוחר יותר. לא היו לו כוונות רעות, באמת שלא, הוא האמין שזה יעשה את המרק לעוד יותר טעים. חבל רק שהוא לא הסביר את עצמו כמו שצריך, כי כשהגענו למדורה עזרא צעק שמזעזעים פה סדרי עולם ואריאל הגן על סיר הירקות הרכים בגופו.
האמת היא, שעזרא צודק. סדר זה סדר. קודם כל חותכים, מבשלים, מחכים לתוכן ומתווכחים האם להתחיל לאכול בלעדיהם. אחר כך אייל מודיע הודעות חשובות למרות מחאותיו החלושות של הציבור הרעב. הפעם, בהעדרו של אייל, הציבור הרעב הודיע את ההודעות בעצמו, שזה כמובן לא אותו הדבר, אבל לפחות הסדר נשמר. ולסיום התוכנית האומנותית המדריכים מתארים את המסלול של מחר. שבדרך כלל עובד נורא פשוט: האתגר הולכים-הולכים-הולכים והתוכן בעקרון אותו הדבר, ולפעמים מורידים להם איזה פיסטין או שניים על התנהגות טובה. רק שהפעם מויש וחגי ביטלו את החלוקה לאתגר ותוכן ויצא שבשתי הקבוצות הולכים-הולכים-הולכים. אגב זעזוע סדרי עולם.
בבוקר המדריכים חזרו בהם והגדירו אתגר ותוכן מחדש. וטוב עשו. לא היה לנו מצב רוח למשחקי הגדרה עצמית. הגשם המשיך, לכולנו היה קר ורטוב, ובנוסף לכל אלה פשטה השמועה שבמסלול של האתגר יש נחל עם קטעים מפחידים. צביקה ניסה להרגיע: "זה המעלה הקל ביותר שעשיתם בחיים שלכם" – כך אמר – "נכון, מיכל?" מיכל נראתה פחות משוכנעת. אבל כנראה לא רצתה להתווכח עם צביקה. אפשר להבין. בטיול אחר ראינו שעל התנהגות רעה הוא משאיר אותה בתחנת דלק כשהאוטובוס נוסע. התעודדנו, הגשם פסק ונהינו רעננים ומלאי מרץ. לכן כשבמיצד זהר עקפנו איזו קבוצה מחולון (במלעיל), הם העירו בקנאה: "טוב, אלה צעירים". (דני שאל בשקט: "שאני אספר להם בן כמה אני?" )
כשהתחלנו לעלות בנחל המדובר, שהתגלה כטיפה יותר קשה ממה שצביקה הבטיח, כולם עזרו לכולם. בעיקר בעצות. חלק צעקו: "מימין יותר יפה אבל משמאל יותר קשה." ואחרים: "מימין יותר מאתגר אבל משמאל יותר מפחיד". אני, ביני לבין עצמי, שקלתי להתפצל, כי האני רצה יותר יפה והעצמי פחות מפחיד. בסוף מישהו מלמעלה צעק: "פשוט תמשיכי ישר". מזל, אחרת עד היום הייתי יושבת בתחתית המעלה ומתלבטת בין ימין ושמאל. הישר היה יפה, קשה, מאתגר ומפחיד. לכולם, חוץ מלספי, שעלה את הנחל בזריזות וללא שום קושי, כרגיל, וחזר לעזור לשאר בני התמותה באחד המקומות המפחידים במיוחד. שם הורא בצורה לקונית: "יד פה, רגל פה". ולשאלות "איזו רגל?" ענה בלי להתבלבל: "שמאל ימין".
מאוחר יותר, בנחל בוקק, יעקב קראוסטנגל ואבנר חישבו את המרחק שעשינו באותו היום. החישובים היו מסובכים ואת רובם לא הבנו. צריך היה להפוך 257 דגימות גי. פי. אס. 50 מטר כל אחת לקילומטרים. הם הכפילו ב 13, חילקו ב 19, הכפילו ב 10 וחילקו ב 2 ואפילו שהגלגלים הסתובבו לאט, היה ברור שלא יצא פה מספר שאפשר להתגאות בו. אז יעקוב ואבנר מהר-מהר עיגלו ל – 20 וכולנו שחררנו אנחת רווחה. עכשיו אפשר היה לחזור הביתה בידיעה שמילינו את חובתינו האזרחית.
רק שלסיום ציפו לנו עוד שתי הפתעות נחמדות. האחת היא הרחצה הנהדרת בנחל בוקק בסוף המסלול. ואם מישהו למעלה שומע אותי עכשיו – ככה בדיוק אנחנו אוהבים את המקלחת שלנו, ולא בתור גשם בתוך ארוחת הבוקר. ההפתעה השניה היתה שהתוכן, בהדרכת מויש, סיימו לטייל לפני רדת החשכה. אפילו באור מלא. למי שעד עכשיו לא השתכנע לגבי זעזוע סדרי עולם בטיול הזה. ישתבח.
העלית חיוך גדול על פני, תודה. לקרוא את הסיכום שלך זה קצת כמו להיות בטיול עצמו ממש.... שוב תודה!
חבל שאנו לא מטיילים בפרחים בסוף שבוע זה.
https://picasaweb.google.com/eyalkahn67/PBFJdD#5175655166602057026
סביר שהטיול הבא עקב מזג האוויר מסלולו שוב יהייה בדרום רחוק מהפרחים.