רשמי מסע במזרח סיני 12/02-01/03

[Zafrir]

רשמי מסע במזרח סיני: מואדי מלחה לעין חודרה עם מויש מעוז
29 בדצמבר 2002 – 2 בינואר 2003



יום א' 29/12/02: ואדי מלחה, מוית וואשוואשי, מוית מלחה, ה"פריעה", נקב כוחלה, ואדי מעטראשי ופתחת קניון הצבעים.

יצאנו לחמישה ימי מסע באיזור רמות אבן החול של מזרח סיני. הגענו מוקדם (07:00) למפגש במעבר הגבול בטאבה. צוותו של בן-יוסף בושש מעט להגיע מכיוון שהמתין להגעת משאית הלחם של אנג'ל מירושלים. שני תל אביבים קבלו רגליים קרות והודיעו למויש ברגע האחרון שלא יגיעו. נותרנו עשרה "אמיצים". רוב ירושלמי: דליה ס., אסיה, מריאן, ענת, מעין, יוסי, משה, ואנוכי, ושני "חוצנים": דליה צ. מ"כושי" ומויש. ממש צוות לעניין. חצינו את המסוף השומם במהירות ולאחר נסיעה קצרה הגענו לארוחת בוקר ב-ראס א-שיטאן. מויש היה היחיד שניצל את ההזדמנות לטבילה קצרה בים. המשכנו לואדי מלחה. שם באדיבותו של שיך סולימאן ולאחר התמקחות קצרה אך הכרחית על המחיר, צורפו אלינו סאלאמה ה"דליל", שלושה גאמלים (ג' בפתח) וארבעה גמלים (שוא בג').
סופסוף החילונו בהליכה. עלינו בואדי מלחה לכיוון מוית וואשוואשי. בדרך שיחי לענת יהודה – צמח ריחני הנקרא בפי הבדואים "בעטראן". בלעז "ארטמיס ג'ודאיקה". מצאנו גם שיחים צעירים של שכרון סיני ללא פריחה ושיחי דמיה לבידה – צמח רעיל שהוא גם מקום משכנו של הכושן הארסי. כאשר קרבתי אל הצמח כדי לצלם את פרחיו ועליו, נתהוו על בגדי כתמי חלב לבן. עלינו למוית וואשוואשי. בדרך פגשנו אוהל בדואי קטן שבצדו התבשלה ארוחה על מדורה. מן הבדואים למדנו שהם מלווים משפחה בלגית במסע דומה בכיוון ההפוך. העלייה למויה הייתה כרוכה בטיפוס במספר מפלי גרניט לא גבוהים. בתחתית אחד מהם מצאנו גב קטן שעדיין אצר מים. חלצנו נעליים, חצינו אותו ברגליים יחפות עם הנעליים על הצואר וטפסנו עוד שני מפלים אל המויה שהייתה יבשה וסתומה. ענת הייתה היחידה שאזרה אומץ לטבול במימי הגב הקרים. בצידה השמאלי של המויה מספר דייקים מקבילים בגווני טורקיז בתוך הגרניט האדום. חזרנו לואדי מלחה בדרך פגשנו מולנו את הבלגים משתרכים לאיטם בעקבות ה"דליל" הבדואי. החלפנו מספר מילות נימוסין וחוויות. הם הגיעו מקהיר. על ישראל אין מה לחשוב מסוכן שם. המשכנו ועלינו למוית מלחה. הניכרת מרחוק בדקליה הרבים. במדרון הדרומי של הואדי מטפטפת נביעה בשכבת אבן חול אדומה עטורה דקלים, עצי אשל, תאנה, שיחי צלף סחוסי, סמר ועוד. כאן הנביעה מטפטפת לאיטה לבריכה טבעית קטנה עטורה שערות שולמית וקנה (נביעה מטפטפת = קאטאר בפי מקומיים) המים בנביעה מליחים וכתמי הרטיבות הרבים הפזורים במדרון מלווים בכתמי לובן של מלח שהתגבש על פני אבן החול האדומה. המראה הזכיר לי אבקת סוכר על עוגת דבש.
מן הנביעה עולה נאקב לכיוון דרום מזרח. על המדרון בצד המעלה מספר "עלמות" – עמודי אבן חול ובראש כל אחד כותרת גירנית קשה בצורת קוביה. המעלה מטפס ויורד שוב לכיוון ה"פריעה" – עמק שטוח בין מצוקי אבן החול בעל מרקם רך של גבעות מעוגלות אדומות עם כתמי לובן רבים של מלח. מספר אשלים ואקליפטוס בודד מקשטים את ה"פריעה" והערוץ המנקז אותה אל ואדי מלחה. חצינו את הפריעה לכיוון מערב ועלינו בנאקב כוחלה לכיוון ואדי מעטראשי. היום נטה לערוב. באוכף שבראש הנאקב עצרנו למחות את הזיעה, להסדיר את הנשימה וללגום מעט מים. המשכנו במורד המעטראשי לפתחת קניון הצבעים. בלא ירח ירד חושך כבד במהירות ועוד הדרך ארוכה. במישור שמעל קניון הצבעים הבחנו בקושי בחושך בארבע צלליות המתנהלות בכבדות במורד. הגאמלים ראו כי הערב יורד והחליטו לקצר ולרדת לקראתנו. איזה מזל! חיש מהר הוקמו האוהלים והחילונו במלאכת הבישול. במרכז המאהל נפרסה מפה על האדמה ונערך שולחן לתפארת. היין הטוב תרם עליצות לאווירה. מהלנו את התה החם בברנדי של אסיה ומצב הרוח הרקיע שחקים.

יום ב' 30/12/03: קניון הצבעים, נאקב ספרא, ואדי ביריה, ביר ביריה, קניון הקשת, ואדי חליל אל וואעאר, ואדי עגולה וואדי חאראמאת.

התעוררתי מוקדם מאוד. סהר דקיק, מלווה בכוכב גדול ובהיר, נראה שוקע לאיטו במערב מעל מצוקי אבן החול הסוגרים על הבקעה הקטנה בה התמקמנו. ציפיתי לשווא להשכמה רשמית ולא הייתה. העברנו את הבוקר המפציע לאיטו בהתעוררות איטית, כל אחד בקצב שלו ובין כוס קפה אחת לשניה, עסקנו בפירוק האוהלים ואריזת הציוד. בסביבות 08:00 נפרדנו מן המלווים וירדנו אל הסוכה בפתח קניון הצבעים. עץ השיטה המפורסם שבפתחת הקניון זכה לטיפול מקומי. מישהו התווה על ענפיו טבעות בצבעי אדום צהוב לבן. חבל! לאחר הסבר קצר נכנסנו לקניון מתחתיתו. קבוצה ראשונה של תיירים ומלווה מצרי הופיעה בירידה ממול וחלפה על פנינו. בתחילת חלקו הצר של הקניון מצאנו עוד סוכת קיוסק מקומית. על הקיר בהתחלה "ציור" באבן חול שמויש קרא לו "ירושלים של זהב". אהבתי את המקום עם קירות אבן החול המגוונת הסוגרים ממעל, ה"ציורים" המרהיבים באבן החול והטיפוס הקל במפלים. באחד מן המפלים מצאנו סלע תקוע בין הקירות הצרים. הצלחתי בקושי להשחיל עצמי במעבר הצר ונתקעתי. נחלצתי רק כאשר משה תומך ברגלי מלמטה ומויש מושך אותי מלמעלה. כך עברנו אחד, אחד תוך סיוע הדדי. המשכנו ועלינו את המעלה לסוכה בראש הקניון. הנוף מסביב מבותר עם תצורות של אבן חול לבנה ומגוונת. מריאן התעוררה לחיים כשפגשה קבוצת תיירים הונגריים מבודפשט וקשקשה אתם בהונגרית. התיישבנו בסוכה לארוחת בוקר. בערוץ העולה מדרום נראה מרחוק אבק רב והמון רב של ג'יפים העושים דרכם לאתר. לאחר זמן קצר הופר השקט והמקום הוצף בג'יפים ותיירים.
סיימנו את הארוחה וירדנו לכיוון דרום מערב בנאקב ספרא המתפתל לכיוון ואדי ביריה. מצפון התנוסס ג'בל ברקה הצפוני שנראה מורכב מחיפוי גיר קשה ומתחתיו שכבות צבעוניות של אבן חול. בדרך ציורי סלע בדואים על גבי הפטינה. מויש הפליג בסיפורי חיזור בדואיים. ירדנו לואדי ביריה. בדרך למטה חלפנו על פני גבול אבן החול והופיעה מתחתיו גרניט גדולת גרגר שהתפרקה בקלות בידיים. אסיה נשארה מאחור ונעלמה. המתנתי לה זמן מה באמצע הירידה וכשעמדתי לעלות לחפשה הופיעה בראש המעלה לחוצה מעט. ירדנו והצטרפנו לאחרים שישבו בצלו הצונן של מצוק הגרניט. בואדי ביריה עצרנו ליד "מאנסאראה" גדולה או בעברית מלכודת נמרים. צא וחשוב על המאמץ שהיו מוכנים הבדואים להשקיע ללכוד נמר כדי לזכות בתואר "אבו נימר". מבט לצפון מנקודה זו גילה מערה גדולה בשכבות אבן החול שברכס ג'בל ברקה הצפוני. מויש הגדירה כמערת ה"רולה". המשכנו בערוץ הרחב והחולי של ואדי ביריה. גדמי גזעים של עצי שיטה חלקם שרופים היו פזורים לאורך הדרך עדות אילמת לתפארת העבר של הנחל. המקומיים כרתו אותם כנראה לצורך עצי הסקה. מרחוק נראה בדואי רוכב לקראתנו, דוהר על גמל. כשהתקרב ונופף לשלום ראינו שהגמל מעוטר באוכף ובאריג מרהיב צבעים. בהמשך עלינו באחד הערוצים מערבה והגענו ל-ביר ביריה. באר מים בערוץ אבן חול אדומה עטור שיטים. שם בצל עץ שיטה גדול "פתחנו שולחן" על בנדנה לארוחת הצהרים.
כשסיימנו עלינו על גדת הערוץ מערבה (שמאלה) לבאר. חלפנו על פני אחד מבתיו של "עאנז" המבריח המפורסם והמשכנו לעלות בנאקב ברור ויפיפה לכיוון קניון הקשת. חצינו את הדיונה התוחמת את פתחו של הקניון והתמקמנו ליד השיטה הגדולה בתחתיתה. יוסי לא יכול היה להתאפק ובפרץ שובבות טיפס והתמקם על העץ. כשהגיעו כולם השתחררנו מן התרמילים ושמנו פעמינו אל תוך הקניון. הקשת נראתה תלויה גבוהה על הקיר השמאלי בפתחת הקניון. לשאלתה של אסיה הדואגת עניתי שאנחנו כמובן מטפסים ועוברים על הקשת. סתם! נכנסנו פנימה ונדהמנו למראה ה"ציורים" מעשה ידי הטבע באבן החול המגוונת. באחד מהם נראו כעין עננים ויד מושטת שהזכירו לי את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו.
יצאנו בחזרה אל עץ השיטה והפעם מויש לא עמד בפיתוי וטיפס עליו גם הוא. היום נטה לערוב וקרני שמש אחרונות האירו את דרכנו במורד ואדי חליל אל וואעאר בואכה כביש סואץ – נואייבה העובר בואדי ותיר. חצינו את הכביש, עלינו מספר מאות מטרים במעלה ואדי ותיר ונכנסנו דרומה (שמאלה) לואדי עגולה. החושך ירד סופית. חיכיתי לענת וליויתיה בהליכה בחושך לאורכו של הואדי המתפתל. בינתיים קדרו פני השמיים והתאספו במהירות עננים שחורים מאיימים. מרחוק נראה אורה של מדורה שהבעירו כנראה המלוים שלנו. עברנו את ביר זייד היבשה והגענו אל החניון והמדורה. החניון היה ממוקם בערוצו המוגן של ואדי חאראמאת מעט מעל מזלג הואדיות שלו עם ואדי עגולה. ישבנו סביב המדורה ללגום תה חם ומתוק שהכינו הבדואים זה מכבר. בשמיים נראו ברקים ונשמעו רעמים. פה ושם הרגשנו טפטוף קל. דאגה קלה החלה להסתמן. האם ירד גשם? מה יקרה אם יהיה שטפון? חיש מהרה איתרנו מקום על משטח אדמה בגדת הנחל, התארגנו להקמת האוהלים וארוחה חמה החלה להתבשל. אכלנו בקרבת המדורה יחד עם הגאמלים. לשמחתי הרבה הרוח הדרום מערבית דחקה את העננים הכבדים הרחק והשמיים התבהרו. אי שם בצפון עוד נראו הבזקי הברקים ונשמעו הדים עמומים של רעמים. מהר מאוד פרשנו איש, איש לאוהלו. מצאתי משטח גרניט ישר ונקי, התפשטתי בחושך והתרחצתי ברבע בקבוק מים קרים. בלילה זה הרגשתי זקוק למנוחה. זמן מה לפני שהשתלט עלי מלאך השינה עוד עברו מול עיני מראות היום שחלף. ישנתי כבול עץ.

יום ג' 31/12/02: ואדי עגולה, עין עגולה, ראס אל גאלב, עין אום אחמד, ואדי אל עין, ואדי ברקה.

התעוררתי כשהכל מסביב היה עדיין חשוך. יצאתי מן האוהל אל צינת הבוקר. פאתי המזרח החלו להתבהר לאיטם. לקחתי את המצלמה וטיפסתי אל מצוק הגרניט בקיר הדרומי של הואדי. לאחר חמש דקות של טיפוס ישבתי על משטח גרניט בגובה של כ-50 מטר מעל המאהל. אט, אט עם עלית האור החל המחנה להתעורר. לאחר שצילמתי מספר תמונות מייצגות ירדתי לסידורי הבוקר. יצאנו לדרך במעלה ואדי עגולה. עגולה בפי המקומיים הוא שמו של הצמח הגה מצוי. כמו כן מצאנו בדרך צמחי זוגן פשוט וטוריים מדבריים בפריחה סגולה לבנה. הנחל רחב ובעל פיתולים גדולים, מרשימים. ניכר כי היה בו שיטפון השנה. לאורכו עצי שיטה, אשלים ושיחי רותם. שמש הבוקר, צוקי הגרניט עטורי כותרות אבן חול והשמיים הכחולים ליוו אותנו עד הגיענו לעין עגולה מקץ כשעתיים הליכה. במקום מצאנו נווה מדבר גדול ובלתי מיושב, עטור צמחיה רבה ובה דקלים, אשלים ועוד. חלק מן העצים היו יבשים. התיישבנו לארוחת בוקר בצל הדקלים. מויש קרא אחד מקטעי הנשמה שלו. לאחר מכן חלפו על פנינו בלא לעצור קבוצת גרמנים ומלווה מצרי. פניהם היו מועדות לעין אום אחמד. תגובתם היבשה, הצוננת וחסרת ההתלהבות לשאלותינו קוממה אותנו. זמן מה עסקנו בהשוואה מה היה קורה לו היו אלו ישראלים כמונו. יבשים לאללה הגרמנים האלה.
המשכנו במעלה ערוץ גרניט יפיפה עטור דייקים כהים. במעלה הערוץ הקצר טיפסנו במספר מפלים עבירים. מפל הגרניט האחרון היה תלול וגבוה והטיפוס בו דרש מעט מאמץ וזהירות. חלק בחרו לעקפו ועלו בדרדרת התלולה שמשמאלו. מעבר למפל עברנו את גבול הגרניט-אבן החול. בנחל שהתרחב נראו מספר עצי שיטה. בהמשך נפתח לפנינו מישור גדול עטור גבעות אבן חול אדומות. מערבה חולש על המישור הר ענק, ראס אל גאלב - "ראש הלב". רחוק יותר נראה קצהו הצפוני של ג'בל גנה. השתרענו בהנאה בשמש על החול החם באמצע המישור ומקשיבים למויש המפליג בהסבריו על "ראש הלב" המשמש מקום לעליה לרגל של אוהבים בדואים מקומיים. המשכנו במעלה נאקב לכיוון דרום על מישור אבני חול מבורזלות והגענו לתצפית מדהימה על ואדי זאלאקה בו מתקיימת מידי שנה המסורת של מירוצי גמלים, סוסים ולאחרונה גם מירוצי ג'יפים. משטח הסלע עליו ישבנו היה מכוסה בלוחות דקים וכהים של אבן חול מבורזלת. לקחתי שני לוחות למזכרת. משם ירדנו במורד המשופע עד שלפתע נגלה לעין נווה המדבר עין אום אחמד.
ישבנו על המצוק החולש על הנווה ושמענו את סיפור מעלליו של עאנז – רב המבריחים שהתגורר במקום עד יום מותו. ירדנו מן המצוק בשביל המתפתל ופגשנו שוב את מיודענו הגרמנים שסעדו את לבם בצל הדקלים. לידם הציעו מספר בדואיות את מרכולתן – תכשיטים צבעוניים מחרוזי פלסטיק מעשה ידיהן. המשכנו משם במורד ואדי אל עין שפלג מים דל ועטור ירוקת זורם במורדו. כגודל הציפיות כך היה גודל האכזבה לאור מיעוט המים בואדי. בשנים עברו אפשר היה להתרחץ כאן בבריכות המים. הואדי מתחתר בצוקי גרניט אדומים מרשימים. בדרך עמוד גרניט אדום שמויש כינהו "אצבע אלוהים". ישבנו שם לארוחת צהרים מאוחרת. בתום הארוחה, הוציא סאלאמה ה"דליל" מכיסו סיגריה ורוקן מתוכה בעדינות את הטבק. שלף מאין שהוא אריזת נייר כסף קטנה ובתוכה מספר פיסות חומר חום – כנראה חשיש. במיומנות ובסבלנות רבה פורר מעט מן החשיש וערבב אותו יחד עם הטבק. לאחר מכן ארז את התערובת בעדינות בעטיפת הסיגריה, הציתה ועישן להנאתו. הריח המתקתק והאופייני אישר סופית את הזיהוי – אכן בחשיש עסקינן.
בשעת האור שנותרה לנו המשכנו במורדו של ואדי אל עין עד לואדי ברקה הנשפך אליו מדרום. עלינו כברת דרך קצרה בואדי ברקה והגענו לחניון עדיין באור. בדרך מספר שיחי שיכרון סיני עם פרחים בצבעי כחול לבן. הגאמלים התמקמו על משטח חול בצמוד לקיר גרניט מרשים בגדתו המערבית של הנחל. כהרגלנו ישבנו מעט מסביב למדורה שהבעירו הגאמלים ללגום מן התה הטוב ולתת מנוח לשרירים הדואבים. לאחר הקמת האוהלים התפננו להכנת ארוחת ערב השנה האזרחית החדשה. התפריט לא היה שונה בהרבה מזה של ערבי האתמול שלשום, פרט לתבשיל העדשים באורז – "מעדוס" שהכינו הבדואים. טעמו של המעדוס היה דומה למג'אדרה אם כי הוא יותר רך ונימוח בפה. לרגל השנה החדשה נפתחו הפעם שני בקבוקי יין והתה שוב נמסך בברנדי הטוב של אסיה – הפעם בנדיבות יתרה שחיבבה אותו עוד יותר על ידידנו סאלאמה. מויש הפליג בסיפורי "רולות" ופחדם של הבדואים מפניהן. עד מהרה עשו הארוחה והמשקאות את שלהם והמסובים פרשו לאיטם לשנת הלילה. חרף ההבטחות והציפיות לא נותר אף לא אחד ער עד לחצות בהיכנס השנה האזרחית החדשה.

יום ד' 1/1/2003 : ואדי ברקה, הר ברקה מרכזי, ציורי סלע, ואדי ברקה, ואדי חאלל, ואדי אום-דלה.

התעוררתי לבוקר יפיפה ועצל למדי. הכל נעשה לאיטו הבוקר. הייתי האחרון לקפל את האוהל וסיימתי רק לאחר שהראשונים החלו ללכת. נחל ברקה העולה מצפון לדרום היה מוצל בשעת בוקר נעימה זו. ההליכה בנחל החולי הייתה מייגעת. בצעד מהיר ניסיתי להדביק את האחרים. בדרך היו שרועים על הקרקע החולית שיחים רבים של אבטיח הפקועה ובהם הפירות האופייניים ירוקים וגם צהובים. ויתרתי על ההליכה בחול ועליתי על מדרונות הסחף המוארים בגדתו המערבית של הנחל. כאן הקרקע הייתה מוצקה וקל היה לי יותר להתקדם בהליכה מהירה תוך שאני משקיף על האחרים בערוץ המוצל. אך אליה וקוץ בה, הדרך עלתה וירדה בערוצים הרבים החוצים את מניפות הסחף. בקיר המערבי של הואדי הבחנתי בקשת קטנה של אבן חול.
במעלה הואדי בתחתית דיונת חול יפיפיה, הבחנו באוהלים אחדים והמון רב של גמלים. פגשנו שם קבוצה של גרמנים המטיילים טיול "סטאלבט" בהדרכתו של ישראל אריאל. לדבריו המטילים עימו הם סגל של אוניברסיטה גרמנית החוזרים לסיני מידי שנה בעונה זו. במרכז המחנה שלושה בדואים מכינים "פתיר" על מדורה כשמכסה של חבית על מדורה משמש לאפיה. ערימה של בקבוקי יין ריקים מעידים על החגיגה בה קיבלו שוכני המחנה את השנה החדשה בליל אמש. כולם קיבלונו בברכת HAPPY NEW YEAR . הבדואים כבדונו בתה מתוק וב"פתיר" שהכינו. הסתקרנתי ועליתי לראש הדיונה העטורה בעקבות אדם וחיה. מכאן הכל התגמד. ואדי ברקה נראה יורד צפונה בערוץ רחב ומרשים שקרקעיתו חול צהוב. "ברקה" היא הרעלה המסתירה את פניה של האישה הבדואית. אכן דיונות החול שבו נשפכות, נמתחות במורד הנחל כרעלה. אוהלי הגרמנים מפוזרים בראש הערוץ במרחק זה מזה בניגוד גמור לחניונים שלנו בהם האוהלים צמודים כמעט זה לזה. בהמשכו הואדי יורד דרומה מן הדיונה. לאחר החלפת חוויות ועדכונים המשכנו לדרכנו. עלינו במעלה הדיונה ועזבנו את הערוץ בנאקב העולה מערבה בדרך לג'בל ברקה. ממרום הנאקב ראינו את ארבעת הגמלים שלנו עמוסי ציוד לעייפה עולים במעלה הדיונה בדרכם לכיוון עין חודרה. נופפנו להם לשלום והמשכנו. הנאקב עולה ומגיע לרמה מבותרת של צוקי אבן חול עם תצורות טאפוני מרהיבות.
בדרך על גבי החול עקבות בעלי חיים רבים: ג'רביל חולות, ירבועים, שועלים, חיפושיות ועוד. מן המישור נגלה הר ברקה המרכזי מיתמר ממעל במלוא הדרו. מכאן למטה נראה ראש ההר עטור במדרגת סלע גבוהה ובלתי ניתנת לטיפוס. האם זה בכל זאת אפשרי? נכנסנו לקניון צר באבן החול הלבנה. סופסוף ישבנו לארוחת בוקר דשנה בקניון המוצל. ענת שלא הייתה רעבה החליטה להתקדם. המשכנו לאחר הארוחה ועלינו בקניון ללא התרמילים. סאלאמה ה"דליל" החליט שהעסק לא כל כך בשבילו ונותר מאחור בקניון המוצל. בראש הקניון דרגש גבוה בגבול אבן החול והגיר. לאחר התלבטות קצרה לגבי הדרך הנכונה צלחנו אותו ועלינו בשביל התלול והמואר לכיוון הפסגה. עם העלייה הלך האופק והתרחק. הנוף שנחשף היה עוצר נשימה. הגענו לדרגש בראש ההר. שביל צר הוליך בתחתיתו לקיר אנכי ובו חבל מעוגן ביתדות מתכת. למראה המעלה החסרתי פעימה. יוסי ומויש היו הראשונים למעלה. בזהירות רבה כשכל אחד רתום בחזהו לחבל אבטחה טפסנו אחד, אחד בקיר התלול. למעלה נגלה מראה פנורמי של רחבי סיני. הראות הייתה מעולה. בדרום – פרופיל ההר הגבוה: קתרינה, משה, אום שומר, סבאח, ת'בת ועוד. במערב ג'בל גנה, בצפון – ראס אל גאלב, ג'בל אבו סווירה, ג'בל ברקה הצפוני ועוד ובמזרח ג'בל אבו לאכס. מפרץ אילת נראה מציץ מסתתר חליפות מבין הפסגות שבמזרח.
ירדנו מן הפסגה במשנה זהירות, שוב בעזרת חבל אבטחה כרוך סביב החזה. ירדתי ראשון וכיונתי את הבאים אחרי. חיש מהרה היינו למטה וחצינו את קניון אבן החול. אספנו את התרמילים ושרידי הארוחה ודהרנו החוצה אל רמת אבן החול. בדרך מצאנו מספר ציורי סלע שנחרטו בשכבת הפאטינה הכהה של אבן החול. בציורים מחזות צייד יעלים, ציידים חמושים בחניתות רוכבים על סוסים או גמלים. ירדנו לואדי חולי המקביל לברקה והמשכנו משם לכיוון ואדי חודרה. דיונות החול הרבות בערוץ הרחב מפתות לרוץ, להתגלגל במורדן. דליה צ. ומעיין התפתו ורצו במורד אחת מהן בקריאות קרב. כיפת השמיים ממעל הייתה מרושתת שתי וערב בעננים בצבע ורוד שהלך והתחזק עם דמדומי האור הדועך. החושך ירד. הגענו עם חושך לתחילתו של ואדי חאלל ובו נאקב נוח להליכה. הלכתי מאחור עם ענת. הדלקנו פנסים, עלינו וירדנו בנאקב הנוח לואדי אום-דלה. מקץ שעה הגענו למדורה המיוחלת. הגאמלים בחרו להתמקם בבקעה קטנטונת מרופדת חול. שוב החל הריטואל הקבוע: תה מתוק בהתכרבלות צמוד למדורה, הקמת האוהלים, בישולים וכו'. פתחנו "שולחן" מלא כל טוב על גבי החול בקרבת המדורה ואכלנו להנאתנו יחד עם המלווים. זהו! זה הלילה האחרון. מחר הכל מסתיים וחוזרים למציאות.

יום ה' 31/12/02: ואדי אום-דלה, ואדי חודרה, ואדי רום, ג'בל רום א-שריר, עין חודרה, הקניון הלבן, נאקב שי, סלע הכתובות, כביש נווייבה - סנטה.

התעוררתי מוקדם מאוד מרעש ניכר של מכונה. בתחילה לא כל כך הבנתי במה מדובר. הצצתי החוצה וראיתי בחשיכה צללית של אחד הגמלים קרוב לאוהל. רעשי העלאת הגירה של הגמל הם שהעירוני משנתי. הבוקר הפציע. המשכתי להתגלגל בשק השינה הזוגי שלי עד שאור ראשון הסתנן וחדר ממזרח דרך יריעת האוהל. יצאתי ומצאתי שהחניון ממוקם בבקעה יפיפייה מוקפת פסגות גרניט אדום עטוריי דייקים כהים. סאלאמה ה"דליל" ומוחמד ה"גאמל" היו ערים ועסקו בהכנת "ליבה" – מעין לחם עבה הנאפה ברמץ המדורה, פול חם (מקופסה) ותה מתוק לארוחת הבוקר שלהם. שאר הבדואים היו עדיין ישנים, מכורבלים בשמיכות העבות שלהם. טיפסתי לשלוחה קרובה והתיישבתי על זיז סלע במרומה. פסי העננים שנטוו מעל הפסגות הלכו ונצבעו עם עלית האור. בתחילה בצבעי זהב עדין ולאחר מכן בורוד בוהק. צילמתי מספר תמונות מחיי המחנה המתעורר בעצלות הבוקר האחרון: ענת ויוסי שוטפים כלים מארוחת האתמול, אסיה מכינה קפה, מויש אוכל מממרח החרובים שלו, מעיין האחרונה שמסתלבטת באוהל, סאלאמה ומוחמד ישובים בהסבה ליד המדורה, מריאן מקבלת שירות אח"ם ממויש – קפה לאוהל ועוד.
התקפלנו לאט ויצאנו לדרך במעלה נאקב קצר העולה מן הבקעה שבואדי אום-דלה לדרום. באוכף נגלה הרחק לפנינו ואדי חודרה והחוליות האופייניות לו. בירידה מצאנו מספר שיחי פאגוניה ובאשן ערבי פורחים בצהוב. הבאשן צמח בעל ריח עז הידוע כבעל סגולות לריפוי סוכרת. הלכנו כברת דרך קצרה בואדי חודרה ופנינו ממנו מערבה לואדי רום המתחתר בגרניט אפור ורוד. בליית הגרניט יצרה כותרות בראש המצוקים הנראים כפורטרטים או כראשי חיות כיד הדמיון הטובה. האוויר בואדי המוצל היה קריר וההליכה בו נעימה. יוסי טפס בהנאה על הצוקים בגדת הקניון. עלינו ללא קושי במספר מפלים נוחים לטיפוס. בהמשך הואדי עולה בגבול הגרניט – אבן חול, מתרחב ונופו הופך ערבתי ועטור עצי שיטה. פנינו בערוץ העולה מן הואדי דרומה ולאחר מכן מזרחה לבקעת חול. הנוף מסביב התחלף במצוקי אבן חול עם בליית טאפוני (Honeycomb) אופיינית. עלינו בערוץ לעבר ג'בל רום א-שריף ובשלב זה גילינו שיוסי לא אתנו. קראנו בשמו מספר פעמים בלא תגובה. סאלאמה ירד בחזרה לבקעת החול בניסיון לחפשו. לאחר מספר דקות מויש הבחין בדמות נקודתית הנעה מערבה הלאה מאתנו במדרון מרוחק. קראנו ונפנפנו לו. ראינו שהדמות שינתה כיוון ונעה במהירות לעברנו. נמצאה האבדה. יוסי חבר אלינו לאחר מספר דקות. הסתבר שהוא התנתק ופספס את הפניה האחרונה. המשכנו לטפס לפסגה בערוץ לפי הרוג'ומים. מויש בראש, יוסי ודליה ס. אחריו. סאלאמה הגיע וטען שאין עליה לפסגה הזו. התלבטנו אם ללכת בעקבות מויש או לשמוע לדברי סאלאמה. לבסוף לאחר שעלינו כברת דרך ניכרת בדרדרת ראינו את מויש יורד בחזרה לאחר שהחליט שלא יהיה מספיק זמן להגיע לפסגה. ירדנו לאוכף ממנו נתגלה למטה בבקעת חול נווה המדבר עין חודרה במלוא יופייה. המשכנו לקצה המצוק של ג'בל רום א-שריר וישבנו בשמש המלטפת לארוחת הבוקר. מן המצוק נראה הנווה תוסס ורוחש פעילות. ג'יפים, גמלים והולכי רגל רבים מכל הכיוונים. נראה שנבנו בנווה הרבה מבנים וסככות המשמשים כמסעדות. לצערי הרב המקום התמסד ואבד מן האוטנטיות הפראית, המיוחדת שהייתה בו לפני שנים.
ירדנו בשביל מן המצוק לכיוון המעיין וראינו את ההתמסדות מקרוב. לא התחשק לי בכלל להתעכב במקום הזה שכל כך אהבתי ועכשיו התקלקל לגמרי. בדואית צעירה מלווה בילד יחף, זב חוטם ומכוסה זבובים התמקמה בצל הדקלים, משדלת אותנו לרכוש את מחרוזותיה. דליה צ. נכנסה לבוסתן למלא "מים של עין חודרה". בדואי צעיר וגבוה, לבוש בסגנון מערבי וחמוש במשקפי שמש של התחנה המרכזית, התפלא ורמז באנגלית עילגת שהמים במקום אולי לא כל כך בטוחים לשתיה. המשכנו ועקפנו את הנווה מדרום לכיוון הקניון הלבן. הקניון החתור באבן חול לבנה הולך והופך צר עם העלייה בו. העלייה בשביל השחוק מריבוי המטיילים הייתה ברורה וקלה. בזוויות אחד הפיתולים נוצרה "עין" טובה לצילום ממוסגר וצילמתי מספר תמונות. הגענו לקצה הקניון בו ממוקם סולם ליציאה וישבנו שם לסיכום הטיול. מויש סיכם וקרא מספר קטעי נשמה. עלינו בסולם ויצאנו למישור החולי שמדרום מעל לעין חודרה. נוף גושי אבן החול הגדולים ובליית הטאפוני המיוחדת הזכירו לי תמונות מהסרטים מלחמת הכוכבים וחולית. המשכנו עד לראש נאקב שי היורד לעין חודרה מדרום. התצפית הייתה מדהימה. הנווה היה מואר בשמש רכה ומלטפת של אחר צהריים. בסוכה שבראש הנאקב פגש מויש מכרים ותיקים שהביעו תהיה מדוע אינו מגיע יותר לאיזור. לאחר שהתכבדנו בלגימת תה מתוק פנינו לעבר סלע הכתובות ומשם לכביש נווייבה-סנטה. כאן המתין לנו המיניבוס. נסענו לפגוש את הגמלים 10 ק"מ משם בואדי ראזאלה. נפרדנו מן הגאמלים ונסענו לנווייבה טאראבין לקניות. תקלה במיניבוס השאירה אותנו שם כשעתיים בהן הספקתי לשכשך רגלי במי הים ולאכול ארוחה קלה במסעדה שבמקום. משם לגבול וחזרה למציאות.

תם ונשלם!

[עמית 171]

ממש עושה חשק לצאת לסיני. מן הסתם אסע ביוני כאשר יש פחות עומס של הטיולים בארץ...

[Zafrir]

יש גם תמונות! אפרסם בגלריה שבאתר כשתהיה מוכנה

[משה בן יוסף]

גם אני הייתי מבין המאושרים ש"דילגו" על החשש הביטחוני והצטרפו לטיולו ההנפלא של מויש במזרח סיני.

תיאורו של צפריר אכן מדויק ומבטא את ההנאה של כולנו מחמשת הימים של ניתוק מוחלט מהציבלזציה והתמזגות עם הטבע.

כאן המקום להודות למדריכנו הנפלא מויש שחברי קבוצת אלעד מכירים אותו אשר הוסיף לטיול המון עם קטעי הנשמה,האוירה סביב המדורה,הידענות המופלגת ברזי סיני והיכולת לגבש את הקבוצה וליצור אוירה נפלאה.

כל אלו מחזקים את הרצון לשוב ולחזור למרחבי סיני פעם אחר פעם וטוב שיש אחד כמו מויש("אחרון המוהיקנים") שפותח בפנינו את השער לאותם מרחבים אדירים עוצרי נשימה.

משה בן יוסף

[ora meir]

צפריר, כל הכבוד על הכתיבה והנכונות לשתף את כולנו!
הלוואי שנזכה לקרוא גם תיאורים של טיולינו בארץ במסגרת "אלעד" , "טרש" וכד'!

איל, מחכים בקוצר רוח ל"גלריה"!
_________________
אורה מאיר