בדרך לגיאורגיה

[Masha]

בשדה התעופה של קייב, בקצה הרחוק ביותר של אולם קבלת הכבודה, ישנו דלפק קטן, תמים למראה, מאוכלס בשתי פקידות גבוהות תסרוקת ורגליים והרבה נוסעים מיואשים. כבר שעה עמדנו לידו בתור, משתדלים לשכנע את עצמינו שאין סיבה לדאגה. הקשבנו לאיש קטן ועייף, עדיין מקומט מהטיסה, מתווכח עם אחת הפקידות. האיש טען שהתיקים שלו לא הופיעו על המסוע. "אבל על פי המחשב הם שם!", התעקשה הפקידה, "אולי תלך לבדוק שוב?" והאיש הקטן הבין שאין לו סיכוי מול המערכת, נאנח, הסתובב, ופנה בפעם השלישית אל המסוע הדומם והריק.

הפקידה הקשיבה לסיפור שלנו בעיון רב. על איך שרצינו להגיע לבטומי. אך הטיסה לקייב איחרה, וכשנחתנו, התבשרנו שטיסת ההמשך לבטומי תצא בלעדינו. "אבל על תדאגו", הציעה פקידת דלפק הטרנזיט, גם היא בעלת רגליים ותסרוקת. "מחר יש טיסה לבטומי באותה שעה, ובינתיים תקבלו מלון וארוחות . תצאו, תאספו את התיקים שלכם, ותגשו לקופת החברה בעולם היוצאים, הם כבר יטפלו בכם". החלטנו, שלא נורא. הנה, יש לנו הזדמנות נדירה לראות את קייב. אלקנה כבר זיהה, לפי הרגליים והתסרוקת, שאוקראינה יכולה להיות יותר מרתקת ממה שאי פעם חשב. אני הייתי פחות נלהבת, כי איכשהו הטבע חילק את משאביו באופן לא כל כך שווה בין המגדרים הסלביים בכלל ובמדינה הזאת בפרט. בכל אופן, זה לא שהיתה לנו ברירה. ראינו את המטוס לבטומי ממריא ועושה לנו שלום עם הכנף. צעדנו אל עולם איסוף הכבודה חמושים בכוונות לא לדאוג ולהנות מהביקור הבלתי צפוי בקייב, אם כבר זה מה שגזר עלינו הגורל וחברת התעופה האוקראינית.

"לא דאגתם, שהקונקשן שלכם כל כך קצר?" שאלה הפקידה בסקרנות, לא מנסה אפילו להסתיר את האירוניה שבקולה. וודאי שדאגנו, בעיקר כשהטיסה לקייב התחילה לאחר. אבל הדיילת המליצה לנו לא לדאוג, ובאותו שלב עוד לקחנו הצעות מהסוג הזה ברצינות. אלקנה נזכר, שכשטס עם לופטהנזה, הקונקשן היה עוד יותר קצר, ובכל זאת הן התיקים, והן אלקנה עצמו הגיעו אל היעד בהצלחה. בזמן שחיכינו לתיקים, עד שהתייאשנו, הספקנו להגיע למסקנה שפה זה לא לופטהנזה, אך העדפנו שלא לחלוק אותה עם הפקידות האוקראיניות שנקראו בדרכינו בהמשך.

"מוזר", ציינה פתאום הפקידה, בוהה במסך, "התיקים שלכם בכלל לא מופיעים במערכת. אולי הם נשארו בתל אביב". את השתיקה שלנו היא פירשה כהסכמה, והמשיכה לפתח את הרעיון בהתלהבות הולכת וגוברת: "בטח היה לכם דבר מה חד בתיקים ולכן לא העלו אותם על המטוס." - וכאן היא נזכרה מה המשפט החשוב ביותר בתקשורת עם הלקוח - "אבל אל תדאגו! יש עוד שתי טיסות מתל אביב הלילה, וודאי יעלו את התיקים שלכם על אחת מהן ותקבלו אותם בבוקר. תרצו לקחת את התיקים כאן או לשלוח אותם ישירות לבטומי?" המחשבה על שני תרמילי גב אבודים ובודדים, זרוקים אי שם באמצע הריק האינסופי המשתרע מעבר לגבולות מערכת המחשוב האוקראינית כמעט גרמה לנו לבכות. רצינו את התיקים איתנו. מאד. כיוון שכך, התבקשנו למלא טפסים, להחתים אותם במכס, ושוב למלא, ושוב לא לדאוג, עד שלבסוף עזבנו את הדלפק עם צרור הבטחות מהפקידה ליצור איתנו קשר באופן אישי ברגע שהתיקים יופיעו במערכת.

הפקידה בקופה גם השתעשע מענין הקונקשן הקצר, אך התאוששה מהר, הציעה לנו לא לדאוג, וניפקה טופס למלון ועוד אחד, עם שינוי פרטי הטיסה. רק ברגע האחרון אלקנה שם לב שמשהו לא כשורה. "למה הכרטיס למחרתיים?" הוא התענין בנימוס. "הכרטיס למחר!" פסקה הפקידה. הראנו לה את הטופס. היא הקלידה משהו במחשב בעצבנות ואז חייכה בהקלה. "כי מחר אין טיסה לבטומי. תטוסו מחרתיים." היא היתה מאושרת לבשר לנו שנזכה לבלות יומיים שלמים בבירת מולדתה. וזה לא שאלקנה לגמרי סלד מהרעיון לבלות יומיים בקרב בנות אוקראינה, אבל איכשהו חשבנו על ורד ומייק, שהיינו אמורים לפגוש במסטיה למחרת, ועל נופי סוונטי עילית, שלמענם יצאנו למסע, וכבר לא התחשק לנו קייב. וכיוון שמקייב, מסתבר, יש יותר מדרך אחת המובילה למסטיה, שאלנו, מה לגבי טביליסי. אכן, אפשר היה לטוס לטביליסי ב – 12 בצהריים למחרת. לקחנו את הכרטיס ועזבנו את השדה.

כבר בשבע בבוקר למחרת גוללנו את סיפורינו בפני האחמ"שית של חברת התעופה האוקראינית. דבר ראשון היא חשבה להציע לנו לא לדאוג, אבל משהו בהבעת הפנים שלנו גרם לה, כנראה, לשנות את דעתה. אחרי כמה הקלדות מחשב ושיחות טלפון היא הסבירה לנו שהתיקים בקייב, ושלא נדאג, ישלחו אותם לבטומי יחד איתנו. היא לא הצליחה להבין למה אנחנו מתעקשים לקבל את התיקים בקייב. ניסינו להסביר לה שאנחנו כבר לא טסים לבטומי, אך בסוף ויתרנו ואמרנו שאנחנו פשוט רוצים להתקלח עם השמפו שלנו. גם את זה היא לא הבינה, אבל החליטה, כנראה, שיהיה זה פשוט יותר להסכים ואחרי עוד כמה תאומים הצטוונו להמתין בשעה 8 בדיוק לפקיד המכס שיקח אותנו אל התיקים הנכספים.

בחדר המטען האבוד של המכס היו הרבה מאד תיקים. כל כך הרבה, שאחרי שעברנו על כולם פשוט לא יכולנו להאמין שהתיקים שלנו לא ביניהם. אז עברנו על כל התיקים פעם נוספת. התוצאה היתה די דומה. "על פי המחשב התיקים שלכם כאן." קבע הפקיד. כלומר, הגיע תורנו להבין שאין לנו סיכוי מול המערכת, להאנח, להסתובב ולגשת לסיבוב שלישי. לבסוף האיש ראה שאין ברירה וצריך לקום מהכיסא. בהבעת בוז גלויה הוא הצביע על שני תיקים שאפילו לא היו תרמילי גב. "כנראה שיש טעות במחשב" הוא נכנע, כשראה שנשארנו אדישים. "אז איפה התיקים שלנו?"שאלנו בשקט. "אני לא יודע." ענה הפקיד.

גורלך, כנראה, נקבע בשמיים, גם אם אתה תיק. כך, פחות או יותר, הבנו מהפקידה בדלפק האבדות, אליו חזרנו מיואשים. "אל תדאגו, התיקים שלכם כאן והם ישלחו לבטומי יחד איתכם"היא הסבירה לנו בחביבות. ושוב נאלצנו לשכנע שאנחנו רוצים את התיקים כאן ועכשיו, גם אם לא בדיוק נשאר לנו זמן להתקלח. "טוב, ימצאו את התיקים שלכם ויוציאו למסוע" הסכימה לבסוף הפקידה והמליצה לנו להמתין בסבלנות.

לסבלנות שלנו היה אורך חיים של 10 דקות. אחרי 10 דקות חזרנו לפקידה, היא חזרה לצרוח באוקראינית על מי שאחראי למצוא את התיקים, ושוב שלחה אותנו לחכות, מצוידים בסבלנות חדשה. ולא לדאוג. אחרי כמה סיבובים כאלה שמעתי אותה מעלה את הטון ועוברת לרוסית: "מה זאת אומרת אתם לא יכולים למצוא את התיקים?! אבל הם היו כאן! היו! העברנו אותם לטיסת בטומי! כן, אולי באמת תחפש בתיקים המיועדים לבטומי?!"
בסופו של דבר המסוע התעורר לחיים ופלט מתוכו 2 תרמילי גב מאובקים שגרמו לנו הרבה אושר. אפילו הספקנו להתקלח ולאכול ארוחת בוקר, לטוס לטביליסי, לגלות שאין כרטיסים לרכבת לילה לזוגדידי, למצוא מרשרוטקה במקום רכבת, להגיע לזוגדידי באמצע הלילה, ולמחרת ב – 6 בבוקר לעלות על המרשרוטקה הראשונה למסטיה, שם חיכו לנו מייק, ורד, והנופים של סוונטי עילית.

אקורד הסיום של הסיפור נשמע כעבור כמה ימים, באמצע הטרק, בדיוק כשעברנו ליד השלט המראה לאדישי שבו אסור לפנות לאדישי. הטלפון צילצל, וקול מנומס וחביב של נציגת החברה האוקראינית בישר לי שלא אדאג, כי התיקים הופיעו במערכת, ושנוכל לאסוף אותם בשדה התעופה של קייב מתי שרק נרצה.

[שרון הבר]

ועוד אומרים שכדאי ללמוד כמה מילים ברוסית כדי להסתדר שם