טיול לדרום אפריקה שעשינו בנתיב השנהב וסוחרי העבדים

[מוישה]

טיול עומק - בנתיב השנהב וסוחרי העבדים

(התמונות לא רצו מישום מה להיקלט על הדף, מכל מקום בסוף אם תרצו יש כתובת שבה תוכלו לראות את אלבום התמונות)

...אין ברירה, עצרנו את הג'יפ אי-שם בסוואנה האפריקאית והמתנו שהפיל, זכר צעיר, יאפשר לנו לעבור. "ג'מבו", כך קראנו לו, לא הראה כל סימנים שהוא מוותר על היתרון כובד המשקל שלו לטובתנו וכל פעם שניסינו להתקדם הוא הביט בנו בעיניו מלאות החוכמה אילו יכולנו לקרא את מחשבותיו

יומיים לפני היציאה, רכשנו מצרכי מזון בסיסיים כי אפשרויות ההצטיידות לאורך המסלול הן מוגבלות ביותר והעדפנו לקחת הכל אייתנו מיוהנסבורג.

עם בוקר יצאנו לדרך רכובים על ג'יפ מסוג לנד-רובר שהבטיח אמינות בדרכי העפר וערוצי הנחלים בסוואנה האפריקאית. דרכנו עברה את עיר הבירה פרטוריה אל עבר שמורת מצ'אבה. הדרך הציורית בין ההרים שבתה את ליבנו במגוון הצמחייה הירוקה, עדות לכך שאנחנו עוברים במרכז פרשת קו המים של האזור. הכניסה לשמורה הייתה משולטת אולם לאחריה ניתנה לנו "יד חופשית" למצוא את הדרך בסבך הסוואנה אל עבר מחנה הלילה. כאן לראשונה היה צורך להפעיל את השילוב של 4X4 כדי לטפס בדרכי העפר. לאורך הדרך נראו סימנים "טריים" של בעלי חיים. בעוד אנו תוהים לאן להמשיך, נתקלנו בגשר עץ על פלג מים שהוביל למחנה. דיוויד האחראי במחנה קיבל את פנינו בחיוך רחב, והודיע לנו שאנחנו יכולים להיכנס מסביב ישר למחנה, רק צריך לעבור את המים וכאילו כדרך אגב הוסיף זה יותר טוב כדי שהקופים לא יטפלו ברכב. הקפנו את המחנה ומצאנו את עצמנו חוצים את הנהר, מקווים שאיזה קרוקודיל לא יחליט להצטרף כנוסע נוסף.
המחנה בנוי בסגנון של מזרח אפריקה מתחילת המאה הקודמת, אוהלים גדולים ממותקנים על משטחי עץ מוגבהים מעל האדמה ותחת חופת מחסה. בכל אוהל שתי מיטות גדולות, שירותים ו"מקלחת דלי" - מה, אתם לא יודעים מזה מקלחת דלי ? יש דלי גדול קשור בחבל ובתחתיתו מחובר ראש של מקלחת עם ברז. בצד יש קומקום גדול כמו בחדר אוכל בקיבוץ, וגם כיריים גז. מחממים את המים בקומקום, שופכים אותם לדלי ומוסיפים מים קרים לפי הצורך. מעלים את הדלי לגובה פותחים את הברז והופ ! מקלחת שדה בפעולה. איזה תענוג לאחר יום דישדוש בדרכי הסוואנה.
בלה, אם המחנה, עזרה לנו בבישול במטבח המאובזר שמצויד במקרר, מקפיא וכיריים לבישול, הכל עובד על גז. בזמן שאכלנו דיוויד הדליק את עששיות הנפט לאורך כל המחנה, דבר שנתן למקום אווירה רומנטית (לדברי דיוויד זה יותר כדי להבריח את החיות שלא יתקרבו למחנה). הזמנו את בלה ודיוויד לקפה טורקי שארז הכין ופתחנו בשיחת רעים לאור המדורה עד לשעות הקטנות של הלילה. נרדמתי במיטה הרכה עם קולות הלילה האפריקאים ברקע שמשמשים לי כמנגינה ערבה

בבוקר נפרדו מדיוויד ובלה ועזבנו את המחנה. בדרך עוד עצרנו לראות את ציורי הקיר הבושמנים לפני שפנינו לעבר ההרים הכחולים, הזכורים לי מהילדות בסיפורי ההרפתקאות. דרכנו הובילה אותנו במעברי הרים, דרך כפרי ילידים מטעי בננות, פפאיה ומראות נוף עוצרי נשימה. מכיוון שהמפות לאזורים האלו אינן מדויקות, נאלצנו להפעיל את מיומנות הניווט תוך כדי בקשת עזרה מהמקומיים, מהלך שלא תמיד הביא לתוצאות המבוקשות אולי בגלל שהם לא ידעו אנגלית או בגלל שחלק מהם לא ראו אדם לבן זמן רב, לכן השמחה הייתה במקומה כאשר ראינו שלט קטן ונסתר שמסמן עוד 10 ק"מ לכפר. בכפר כבר כל אחד ידע לכוון אותנו אל הבקתות לתיירים הלבנים, גאוות בני הכפר על פרוייקט התיירות שלהם. את המשימה האחרונה, נסיעה בערוץ נהר יבש עשינו בשילוב
4X4 והתקבלנו על ידי קיבס וג'ימס מנהלי המחנה. לאחר הקצאת הבקתות, ארז לא יכל להתאפק ורץ לנסות את מקלחת השדה שלא אכזבה. המחנה שממוקם לרגלי ההרים מאפשר תצפית יפה על אוכלוסיית בעלי הכנף ובייחוד על מושבת העיטים הגדולה שבמקום, ג'ימס סיפר לנו שהעיטים עושים דרכם כל יום עד לשמורת הקרוגר בחיפוש אחרי מזון, אולם תמיד חוזרים לאזור. קיבס סיפר לנו על מנהגי המקום וזיכרונות ששמע מסבו שהיה עובד עם הציידים הלבנים שהיו מסתובבים באזור. כיום כלכלת הכפר נשענת על גידול בקר שצלילי הפעמונים התלויים על צווארי הפרות נשמעים לאורך היום והלילה. הלינה בבקתה הייתה נפלאה, אומנם זאת בקתה אפריקאית עשויה מבוץ אולם גדולה ונוחה. הקירות מעוטרים בציורים צבעוניים וההרגשה הייתה הרגשת השתלבות בטבע. שוב, השירותים הנקיים ומקלחת השדה לאור העששיות, נתנו לנו את ההרגשה של הרפתקנים לבנים באפריקה מתחילת המאה הקודמת. גם כאן, כמו שהסתבר לנו לאורך כל הדרך, המטבח הוא מודרני עם כלי אוכל ובישול, כיריים גז גדולות ומקרר ומקפיא הפועלים על גז

אחרי ארוחת בוקר מאוחרת שמנו פעמינו אל חבל בני שבט הוונדה. כפרי השבט בנויים על ראשי ההרים כדי להגן עליהם מפני תקיפות אויבים שחמדו את הבקר של השבט. הטיפוס במעלה ההרים היה מרתק ודרש מיומנות בנהיגת שטח. הבקתות לתיירים נבנו על צלע הר המשקיף אל העמק הפורה ונותן הזדמנות נדירה להציץ לעבר חיי התושבים המקומיים. את פנינו קיבלו עדנה ולינדה, שתי רנג'ריות מלאות חיים. בשביל לינדה ועדנה לדבריהן, המפגש עם ישראלים היה חוויה ייחודית. בפעם הראשונה בחייהן הן יכלו לשאול מישהו שבא מארץ הקודש אם כל הסיפורים בתנ"ך האם הם אמת. אומנם הן הולכות כל יום ראשון לכנסיה אבל אף פעם לה התייחסו ברצינות לסיפורים שבתנ"ך כי חשבו שזה רק סיפור. מאוחר יותר הסתבר לנו שוונדה היא ארץ של סיפורים אגדות וכישופים. בערב סוזה מנהל המחנה הגיע והצטרף אלינו לארוחת ערב. הבנות ירדו לכפר כי היה שם טקס דתי של הגעה לבגרות של בנות הכפר. רצינו להצטרף אבל הסבירו לנו בעדינות שזה מיועד רק לנשים כי מבוצע שם הליך דתי שהוא רק לעיני נשים... ? לכן הסתפקנו בשמיעת המוזיקה ויללות השמחה שבקעו מהכפר. סוזה סיפר לנו על היער הקדוש והקופים ששומרים על נשמות הזקנים הקבורים שם כמו גם על האגם הקדוש ושאר המקומות המסתורים. בבוקר יצאנו אל היערות והאגם כדי לבדוק את אמיתות הסיפורים. סוזה הנחה אותנו באילו דרכים לנסוע והזהיר אותנו לא לסטות מהדרך. הנוף היה משגע, היער הקדוש היה מרשים בכמות הצמחייה המגוונת שבו ,כמובן שטעינו בדרך, איך אפשר שלא בסבך היער הקדוש ? אחרי התפתלות במשעולי עזים מצאנו את עצמנו באחד הכפרים ומשם הדרך הייתה כבר "יותר ברורה" אל המחנה. בערב הצלחנו למשוך את סוזה לספר לנו סיפורים מהווי השבט והוא נענה ברצון לבקשה.

יום חדש, כיוון חדש. דרכנו היום היא אל מפגש הגבולות בין דרום אפריקה מוזמביק וזימבאבואי. כאשר נפרדנו מצוות המחנה, עדנה לחשה לי שים לב לדרך העפר למסאסי. חשבתי בלבי מה עוד יכל להיות קשה מהדרכים שכבר עברנו בסוואנה ובהרים ?. את הדרך לא אשכח, זה היה כמו להיות בתוך וויברטור? אולם הנוף היה מרשים והדרך לאורך נהר המוטאלי הייתה ציורית, היה כדאי. הגענו לשמורת מאקויה ולמחנה הלילה על שפת הנהר. גלדוול ואליזבט קיבלו את פנינו. המקום שוכן בנקודת מצפור על הנהר ומהמרפסת אפשר לצפות בחיות הבאות לשתות את מי הנהר. בכניסה למחנה היה פגר של בופלו שלדברי אליזבט הוכרע על ידי משפחת האריות המקומית לפני שלושה ימים. מעליה חגו כל הזמן נשרים שהתחרו עם הצבועים בחיסול השאריות. אחרי ארוחת ערב התמקמנו באוהלים לשינה ערבה לקראת היום שלמחרת.

בניגוד לשאר הימים יצאנו מהמחנה עם עלות השחר כדי לצפות בחיות הבאות לשתות בנהר ולהגיע בצוהרי היום אל שמורת הקרוגר. וכך בנסיעה איטית (המהירות בקרוגר מוגבלת ל - 50 קמ"ש) הגענו למחנה מופאני ואל הציוויליזציה. איזה פינוק, חדרים עם מיזוג אוויר ובמקום מזנון עם שתייה קרה (לא אעשה פרסום לקוקה קולה). אחר הצהרים יצאנו לסיור מודרך בסביבה, פוגשים פילים עדרי אימפלה ושאר בני משפחת האנטילופה, בעלי כנף נדירים שהזוג הצרפתי מאחורי לא הפסיק למלמל אחרי כל תצפית. חזרנו למחנה לאור הירח ועשינו מנגל מבשר שקנינו במקום. איזה סיום ליום שכזה

בבוקר לאחר שינה ערבה נפרדנו מהמחנה והמשכנו דרומה. נוסעים בדרכים צדדיות בתצפית על בעלי החיים בשמורה. עצירה במוזיאון הפילים המשמר חתי פילים בעיקר של הגדולים שבהם וכן חומר רקע מעניין על חיי הפילים בשמורה. מכיוון שבצמוד למוזיאון ישנה מסעדה, לא יכולנו להתאפק וחגגנו בארוחת צהרים. אחר הצהרים המשכנו לחוות לטאבה על גדות נהר הלטאבה. כיוון הנסיעה היה ברור אך לא יותר מזה. הגענו לכפר ואחרי כמה ניסיונות אצל המקומיים לברר באיזה דרך עפר לבחור (כל אחד הצביע לכיוון אחר) הישועה הגיעה מעובד רשות הבריאות המקומית שהתנדב ללוות אותנו עד לתחילת הדרך הנכונה. משם המשכנו עד שהגענו לשער הכניסה לחווה. הרנג'ר לא ידע אנגלית אולם בעזרת הידע המוגבל בשפת האפריקנס וציורים על החול הבנו את הכיוון. הרנג'ר כל הזמן לא הפסיק להזהיר אותנו מהפילים בדרך, וכך מלווים בהזהרות עשינו דרכנו בסבך הדרכים בסוואנה האפריקאית, אל מחנה מטומאני. נסענו לאט זוכרים את הכלל בסוואנה, זכות קדימה לפילים. ואכן לא אחת נאלצנו להמתין כאשר עדר פילים חצה את השביל.
ז'ק, סטאנלי ואליזבט פגשו אותנו בכניסה לחניון הלילה על שפת נהר הלטאבה. ז'ק מנהל המחנה התגלה כבעל ידע רב בסביבה ובזיהוי. הוא הסביר לנו על העצים שבמחנה ותכונותיהם, על בעלי החיים שבשמורה ועולם בעלי הכנף. אחרי ארוחת ערב עוד ישבנו לשמוע סיפורים אולם העייפות הכריע ופרשנו לישון לא לפני שהסכמנו שז'ק ייקח אותנו למחרת לנסיעה לאורך הנהר. השכם בבוקר ז'ק העיר אותנו ויצאנו לדרך. ז'ק אמר שהוא קורא לדרך הזאת דרך "הבול-שייט" לאורך כל הדרך היו מפוזרים גללי פילים בערמות. בדרך פגשנו פילים ג'ירפות צבי קודו וצבי מים והרבה אימפאלות וגם עצרנו בנקודת נוף מרהיבה ממנה אפשר לראות את הנהר מאופק לאופק. ירדנו לאפיק הנהר דבר שדרש נהיגת שטח מאומצת של 4X4 וזאת כדי לצפות בעדר היפופוטמים שחלקו היה במים וחלקו על שפת הנהר. בנקודה אחרת צפינו בעשרות קרוקודילים מתחממים בשמש. בערב מסביב למדורה ז'ק סיפר לנו על הכפר ממנו הוא בא, כ- 10 ק"מ במורד הנהר, ועל התוכניות לפיתוח התיירות במקום שבני השבט רוצים לבצע כדי להביא תעסוקה לנשות הכפר. גם ז'ק היה מאוד נסער לפגוש מטיילים מארץ הקודש והציע לנו לבקר בכפר שלו ולפגוש את ראש הכפר ואת הנכבדים ב"אינדולה". מפאת קוצר הזמן לא יכלנו אבל הבטחנו שבפעם הבאה נבוא לבקר ואף נביא תמונות של המקומות הקדושים מישראל.

למחרת נפרדנו בחמימות רבה מז'ק ושאר הצוות והמשכנו דרכנו אל שמורת מאניאלאטי. כבר בכניסה לשמורה הרנג'ר נתן לנו לחתום על טופס הסרת אחריות תוך ציון שהמקום מאוד מסוכן בגלל ריבוי האריות. מכיוון שכל אחד יודע "שכאשר יש תאבון יש גם אוכל" המשכנו את דרכנו עם כמה פרפרים בבטן, אל מחנה הלילה לפי הדרכה של כיוון כללי מהרנג'ר. המחנה שוכן בסבך הבוש ונדרש זמן ומזל לאתר אותו. סימון, בישוף וסטאסי קיבלו את פנינו ובגאווה הובילו אותנו לאוהלים שבניתם הסתימה רק שבועיים קודם לכן. סימון מנהל המחנה הסביר לנו שהמחנה אינו מגודר והם מנסים לתת למקום ציוויון של הרפתקת טבע אמיתית. הוא רק ביקש שלא נסתובב מחוץ לתחום המחנה בגלל ריבוי הטורפים בשטח. סימון גם הראה לנו לא רחוק מהאוהלים את שיירי האימפאלה שנטרפה בלילה האחרון. הרגשתי את עצמי מוכן לצאת מיד לספארי ללא המתנה וסימון ובישוף הצטרפו אלינו לרכב. פגשנו שפע של אוכלי עשב והמצלמות לא הפסיקו לתקתק. יותר מאוחר נפלה החשכה וסימון יצא קדימה לשבת על מכסה המנוע עם זרקור רב עוצמה להמשך הסיור בחושך. עולם חדש נתגלה לנו בחשכה, החיות מצטופפות ביחד בסבך כדי להגן על עצמם מהטורפים וקל למצוא אותם. ראינו קרנפים עדר גנו ואחרים ממשפחת האנטילופות. מפעם לפעם סימון הצביע על עיניים מבהיקות בחשכה ושייך אותם לטורפים כמו אריות צבועים וחתולי בר. למחרת בבוקר יצאנו לכפר הסמוך להצטייד בדלק ולראות את התושבים המקומיים. בדרך חזרה נתקלנו בעדר בופלו כ- 150 ראש שטבלו במי הנהר. את שעות הצהרים המיועדות למנוחה ניצלנו למקלחת שדה מרנינה וקצת בטלה מפונקת. אחר הצהרים יצאנו לשטח לספארי הפעם בפיקודו של בישוף שנתגלה כידען גדול בחיות בר והצליח לחדש לנו דברים מאוד מעניינים. סטאסי היה הגשש ובישוף המדריך. חזרנו הישר לחדר האוכל כי בתוכנית היה לנו הערב מנגל והגחלים כבר היו מוכנים. אחרי האוכל הצוות הצטרף אלינו לשבת מסביב למדורה ושוב חזרה התופעה של שאלות על ישראל והמקומות הקדושים לנצרות. לפתע ראיתי את בישוף מתרומם ונבלע בחשכה. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר שיש פיל במחנה ומוטב שנלך לישון. נכנסתי לאוהל וליתר ביטחון רכסתי את כל הרוכסנים של הכניסה והחלונות. בעודי שוכב במיטה שמעתי קול של שבירת ענפים בצד אחד אחרי כמה דקות קול של שבירת ענפים בצד שני. ידעתי הפיל נימצא בסביבה הקרובה. נו, אז אחרי כמה דקות במקום לספור כבשים ולהירדם, נהייתי ערני בניחוש איפה נמצא עכשיו הפיל. לבסוף לא התאפקתי ויצאתי למרפסת מצויד בפנס זרקור. ההפתעה הייתה שלי ושל הפיל, שניצב כשלושה מטר ממרפסת האוהל. אני לא יודע מה גרם לו להסתובב ולהסתלק, נוכחותי או אור הפנס אבל הוא נעלם בחשכה ויכלתי להירדם כמעט עד הבוקר.

היום נמשיך אל אזור שבט השנגאן. האזור הוא מרכז ה"מוטי" דהיינו אזור בו האמונה באלילים ותרופות "הפלא" מאוד נפוצה. הכפר נימצא כ- 40 ק"מ על דרך עפר מעיר המחוז גיאני ובקתות התיירים נמצאות כ- 10 ק"מ בתוך הבוש של עצי המופאני. כאן פגשנו את ז'נוארי מנהל המחנה, בחור בעל ידע רב באמונות המקומיות ובתרופות הפלא. ז'נוארי לקח אותנו למקום הקדוש, לא לפני שהוא הסביר לנו שאסור להזכיר מילים מסוימות ולכן משתמשים בתחליפי מילים. בדרך קיבלנו הסבר על העצים ועשבי המרפא שמהם מפיקים כל מיני תרופות. אחרי צעידה של מספר רגעים, הגענו למעין מים מינראלים חמים שלדברי ז'נוארי הוא מפעם לפעם מתפרץ ומציף את האזור. המים שמתייבשים משאירים שכבת מלח שממנה מופקת על ידי נשות הכפר אבקת מלח בדרך מאוד מיוחדת. לפני ההפקה צריך לבקש רשות מגזע עץ גדול ולהשאיר לו איזה מתנה סמלית. רק כך המלח מקבל את הסגולות הכישופיות שלו. ז'נוארי סיפר שלפני כמה שנים אישה לבנה רצתה לעשות את הלילה ליד המעיין שבלילה משמיע קולות כמו "תופי בונגו". כולם הזהירו אותה אבל היא התעקשה. באמצע הלילה פרצה סערת רוחות והעיפה את האוהל של האישה הלבנה שבכוחות אחרונים הצליחה לחזור למחנה הראשי. ז'נוארי זוכר גם שחברה קנתה את השטח ורצתה להקים שם מכרה אבל הרוח הקדושה הצליחה להרוס את כל המתקנים והאנשים לא חזרו יותר לשטח. ז'נוארי אמר שכדאי לנו להיזהר בלילה אבל אחרי ששמעתי את כל הסיפורים דווקא ישנתי לא רע.

הבוקר יצאנו אל ממלכת מלכת הגשם בשמורת עצי הסייקס. מקום מושב המלכה הוא בהרים הגבוהים ולשם היו מועדות פנינו. רוב הדרך הייתה סלולה ואפשרה נסיעה מהירה. בקטע האחרון המשכנו בדרך הררית קשה אל שמורת הסייקס והכפר המלכותי ומשם אל בקתות התיירים. אלברט נלסון פאני ונעמי קיבלו את פנינו במחנה מתוחזק יפה ומעוטר בציורי קיר ורצפה שנעשו מצואת פרות. יצאנו לסיור בשטח לבקר את עצי הסייקס שגילם מגיע ל 800 שנה. נעמי גילתה ידע מפליא בעצים השונים בדרך ובמנהגים של המקומיים. ביקרנו בכפר והורשנו אף לסייר במתקנים הקהילתיים. בערב ליד המדורה, אלברט סיפר לנו את השתלשלות היסטוריה של השבט. בתקופה הקדומה הרחק משם, המלכה גילתה שבתה הנסיכה שכבה עם אחיה. כדי להצילה מידי התושבים היא יעצה לה לברוח לפני שהסיפור יתפרסם והנסיכה הצעירה ברחה להרים עם כמה משפחות. האוכלוסייה התבססה במקום ואף זכתה להצלחה ביבול החקלאי ואז התחילו מלחמות. התושבים ברוב חכמתם החליטו להמליך מלכה בראשם כי הרי זה לא נאה שגבר ילחם באישה. וכך קרה, האויבים שגילו שבראש השבט יש אישה הם החליטו שלא להלחם באישה וכך השבט ניצל ממלחמות. זקני השבט קנו את הרעיון ומאז תמיד הבת הבכורה של המלכה מומלכת אחרי מות המלכה. התנאי של ההכתרה הוא שלמלכה המיועדת תהיה בת יורשת, אחרת היא לא יכולה להיות מלכה וכך המלכה המיועדת כל הזמן תנסה להיכנס להריון וללדת בת כתנאי להמלכתה. לאב של הבת אין כל מעמד ופרט לזקני השבט אף אחד לא יודע מי הוא. לאחר ההמלכה המלכה מפסיקה כל פעילות מינית והיא נישאת לנשים שמקיימות יחסי מין עם גברים שונים כדי ללדת למלכה ילדים. למלכה בעזרת זקני הכפר יש תכונות שמאפשרות לה להוריד גשם ולכן היא נקראת מלכת הגשם. ישבנו כל הלילה מקשיבים לסיפוריו של אלברט ומנסים להקבילם לדרך החיים מהיכן שאנחנו באנו. זה לא עבד. בחוסר רצון בולט נפרדנו בבוקר מצוות המחנה והתחלנו בנסיעה חזרה ליוהנסבורג. תם ולא נשלם מסענו אל נבכי היבשת השחורה, בה מעורבים סיפורי גבורה, פולקלור ואמונות בתרכובת בלתי חוזרת. אני כבר מתכנן לחזור.

אם אתם רוצים לראות את הכתבה בצבע ואם תמונות אנא בקרו בכתובת הבאה:

http://www.cafrica.net/hebrew/4x4/Trip%20to%20Ivory%20Route.html[img][/img][img][/img]
_________________
כל מה שרצית לדעת על דרום אפריקה והמדינות השכנות ולא היה לך את מי לשאול www.cafrica.net/hebrew