עדה עד המישר, והרפתקאות למכביר (12 / 6 - 4)

[איל צבי]

עמית לא היה איתנו בטיול ולכן הבטחתי לכתוב את סיכום הטיול במקומו:

יום ה':
בתום נסיעה מתישה, הגענו לאחר חצות אל מקום הלינה, על הדרך המובילה לקידוחים שמצפון לנחל פארן. למרות התחזיות לגשם השמיים נראו בהירים למדי ושוקה אמר שלא ירד גשם בלילה. התארגנו ללינה לאור ירח בהיר וקר.


יום ו':
התעוררנו לקול טיפות ראשונות של גשם. בתום הטקסים הרגילים של קיפול הציוד, תה-קפה-ופלים, וזירוז האחרונים, יצאנו לדרך כשהטיפות הופכות לגשם של ממש. קבוצת האתגר בראשות יואל חצתה את נחל פארן דרומה לכיוון הקניון של נחל עדה, ולאחר זמן-מה שוקה הוביל את קבוצת התוכן בעקבותיה.

עם היציאה לדרך, התברר כי אחד המטיילים חסר וציודו נשאר מוטל בשטח. אלי מאלי התנדב להישאר מאחור במטרה לפתור את התעלומה. לא אשאיר אתכם במתח: מאוחר יותר המטייל האבוד התקשר ממשטרת מצפה רמון. הסתבר שהוא קם בלילה לעשות את צרכיו, אך כנראה שהתרחק יותר מדי ולבסוף לא מצא את דרכו חזרה. לפנות בוקר הגיע לכביש 40, תפס טרמפ למצפה רמון, ושם הסתיים הטיול שלו עוד בטרם התחיל...

בינתיים, כשעוד לא שמענו את הסיפור המוזר, קבוצת האתגר השאירה את התיקים סמוך לכניסה לקניון, ו"קפצה" לסיבוב אל בארות עדה וחזרה. בשלב זה האדמה כבר היתה בוצית, הבגדים רטובים, והמטיילים קפואים למחצה. במקביל קבוצת התוכן הגיעה לקניון נחל עדה והחלה לעלות בו. שתי הקבוצות נפגשו בסופו של דבר ביציאה מהחלק הקניוני אל רמת עדה.

צעדנו מזרחה על רמת עדה. קבוצת האתגר תפסה ערוץ ירידה חזרה אל נחל פארן, במטרה להגיע אל נחל סירה, לאכול ארוחת בוקר בפתחו ולעלות בו אל מישור אוביל. מי שעבר בפתח של נחל סירה הבין למה אנחנו מנדנדים בעניין השרותים: בכל פינה חיכתה לנו ערמה ריחנית, וניירות טואלט בשלל צבעים התנופפו ברוח. מה צריך לעשות: להשאיר את ה"תוצרת" במקומות פתוחים ששם היא תתכלה באופן טבעי, ואת נייר הטואלט לשרוף או לאסוף בשקית ולקחת.

קבוצת התוכן המשיכה על הרמה ישירות למישור אוביל, אל ראש המפל של נחל סירה, שם הקבוצות שוב נפגשו. משם המשיכו שתי הקבוצות במישור אוביל מזרחה, אל חלקו העליון של נחל אוביל. קבוצת האתגר האריכה מעט את הדרך כמקובל, כך שקבוצת התוכן ירדה ראשונה בנחל אוביל, וקבוצת האתגר בעקבותיה, לאחר הפסקה לסיפור של יואל (ולחלקנו: שנת ישרים).

ירדנו בנחל אוביל אך לפני שהגענו לשפכו אל הפארן, סטינו מערבה על שלוחת סכין ארוכה שהעלתה אותנו לאוכף דקיק ותצפית מרהיבה שבין נחל אוביל לערוץ חסר-שם ממערב לו. ירדנו בשביל עיזים לתוך הערוץ האנונימי ועד מהרה נשפכנו דרכו לנחל פארן - שם שוב נפגשו הקבוצות.

קבוצת התוכן פנתה מעט מערבה כדי להכנס לערוצו של נחל יחם ואיתו לעלות צפונה עד למפגש עם האוטובוס, בעוד קבוצת התוכן (לאחר ארוחת צהריים) עשתה את הדרך צפונה על הרמה המצוקית שבין נחל יחם לנחל חדוד. האויר הנקי, הצבעים הרוויים של אדמה רטובה, ושמש של אחר הצהריים חברו יחד לסדרת תצפיות מרהיבות.

עם דמדומים הגיעו שתי הקבוצות אל מקום הלינה המיועד, סמוך למפגש של קו המתח הגבוה עם השביל העולה להר כיפה. כהרגלנו חגגנו סביב סיר המרק, עם יינות וכיבודים אחרים, אך השינה הקצרה בלילה הקודם והצעידה הארוכה ברוח קרה, הפילו את מרביתנו לשקי השינה כבר בסביבות תשע בערב.


יום ש':

שוב התעוררנו לקור הבוקר ולהתארגנות הרגילה, עלינו על האוטובוס, ונסענו במעלה השביל לתחילת המסלול סמוך לפסגתו של הר כיפה. לאחר תצפית בוקר יפה ומקפיאת עצמות, על הפסגות שמתינות לנו בהמשך היום, יצאנו לדרך.

קבוצת התוכן החלה לצעוד לאורך המצוק של הר כיפה, לעבר הר נשפה הממתין באופק הצפון-מזרחי בבקעת נחל עשוש. קבוצת האתגר פנתה לדרום מזרח כדי לתפוס ערוץ שיורד ומתחבר לנחל רעים. ירדנו בנחל רעים המפתיע ביופיו, ביקרנו בגב (יבש!) ובסמוך לו אכלנו ארוחת בוקר.

המשכנו לרדת בנחל, אך כמו במקרה של נחל אוביל גם מנחל רעים "חתכנו" לפני היציאה אל ערוץ העולה מערבה שהעלה אותנו לסכין מדהימה בחלק הצפון-מזרחי של הר כיפה. לאחר שהתאוששנו ממכת היופי המשכנו עוד קצת לעבר הצ'ופצ'יק האחרון של הר כיפה (נ"ג 436). מעט לפניו נכנסנו לערוץ תלול ויפה - כולל "עמודי שלמה" מחוואר ירוק - ובו ירדנו אל נחל עשוש.

בבקעה הרחבה של נחל עשוש דהרנו לעבר הר נשפה, ולאחר ג'עג'וע בערוצונים שלמרגלות ההר הגענו אל תחתית המעלה, שם המתינו התיקים של קבוצת התוכן. כשאנו צופים בקבוצת התוכן יורדת "בציפורניים", עלינו אנחנו. למרות הרוח הסיבירית עשינו סיבוב תצפיות עד פסגת ההר. הירידה, כפי שכבר ידענו, כללה סלעים מתדרדרים ושימוש קריטי בישבן.

ארוחת צהריים ושוב ג'עג'ענו, צפונה לרוחב הערוצונים היורדים מההר ואחר-כך צפון מערב לעבר הר מכביר, שחיכה לנו מעבר לרכס-סכינים נטול-שם. קבוצת התוכן כבר היתה בדרכה לעלות אל רכס מרשים זה במטרה לצפות על הר מכביר מלמעלה.

לאחר צעידה בערוץ חביב ונוח וחציית סכין חרסיתית קטנה, הגענו אל השביל המוביל להר מכביר. למרות השעה המאוחרת, ולמרות שהרגשנו את המבטים הדוקרים של שוקה צופה בנו עם קבוצת התוכן מהרכס שמדרום, החלטנו שאי-אפשר לוותר: עולים.

בזמן שיא ותוך שימוש נרחב בציפורניים ובשיניים עלינו. לאחר תצפית מהירה פנינו לרדת בשביל אחר שבו, כך זכרנו מטיולים קודמים, קל לרדת בהחלקה על הישבן. אך שרה ועזרא, שהחלו לרדת ראשונים, צעקו שהשביל נהרס וקשה מאד לרדת בו. בזריזות אבל מאד בזהירות ירדנו בשביל שבו עלינו.

אז התחיל המרוץ נגד השעון, או יותר נכון נגד השקיעה. קבוצת התוכן כבר ירדה מרכס הסכינים והחלה בצעידה ארוכה ומישורית מערבה לעבר הכביש. קבוצת האתגר בחרה בנתיב הימלטות שונה לכיוון דרום-מערב, דרך האוכף היפה שבין נ"ג 551 לנ"ג 534, ומשם אל הכביש העולה אל הר המישר.

בעליה מתחתית הר מכביר אל המישור ממערב, עוד הספקנו לעבור בערוץ קטן אך עטור אמוניטים שמחציתם נעוצה בסלע ומחציתם בולטת. בדקות השקיעה קרני השמש הצליחו לחדור בין האופק לבין שכבת העננים, והאירו את הר מכביר באור זהב על רקע ענני הגשם שמאחוריו (לא מאמינים? 'סתכלו על [url=http://hug-elad.org?*=pix&1=293]התמונה הזו[/url]).

הקור והמחשבה על האוטובוס הצפוף והחמים הריצו אותנו לעבר הכביש, ואכן למרות המרחק הגענו מותשים זמן לא רב לאחר רדת החשיכה. את הדרך חזרה הביתה קשה לזכור...


מרחקי הליכה (בקו אוירי): ביום הראשון למעלה מ-22 ק"מ, ביום השני למעלה מ-25 ק"מ.

תמונות: של [url=http://hug-elad.org?*=sld&1=29&2=290]אפרת[/url] (כולל זו שהוזכרה למעלה), וגם של צפריר.
_________________
בברכה,

איל צבי
חוג אלעד