חוויות מטיול "מ-ים ל-ים"

[David Gurevich]

יום חמישי האחרון, 8:00 בבוקר. חוף אכזיב, צפונית לנהריה. אני מילאתי בקבוקון ריק במימי הים התיכון ויצאתי לי לדרכי לטיול של שלושה ימים הידוע כ"מסע מ-ים ל-ים". טיול כזה עושה כל צופיפניק שמכבד את עצמו, אבל אני – מה לעשות - אף פעם להייתי בצופים. בכל הזדמנות אחרת לא יצא לי להשלים את החסר, ולכן החלטתי שהגיע הזמן ויצאתי לדרך.

במכתב הבא הייתי רוצה לחלוק איתכם, קוראים יקרים וחברי החוג, מבחר חוויות גליליות, נופים, הרים ירוקים, מעיינות זכים אך גם יזע, גדרות בקר ויבלות ברגלים בגודל אצבע וחצי. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע ברחבי הגליל, שסוקר את השטח ואת החוויות האישיות שלי. הכינו פיתה עם מפת סימון שבילים, זוג גרביים נוספים ויוצאים. קריאה מהנה!

---

ראשית כל, תקציר המסלול. הייתי רוצה להציע לכם מסלול מעט שונה מן המקובל לטיול מ-ים ל-ים, שבפשטות נקרא לו "מסלול אלטרנטיבי לשוחרי הרפתקאות". למי שהתיאור הטכני הזה יהיה משעמם, מוזמן לדלג הלאה ולא יפסיד דבר. את מי שזה כן מעניין, מוזמן להצטייד במפת סימון שבילים של הגליל העליון (מס' 2, באדיבות דני גספר שליט"א).

יום הראשון [16/09/2004]: חוף אכזיב, גשר יד לי"ד, שביל לאורך מטעי הבננות (נחל כזיב), ח'רבת מנות, שביל 2237, נחל כזיב (עין חרדלית, עין ברתות, עין טמיר), שביל 2216, אבירים.

יום השני [17/09/2004]: אבירים, פסוטה, דרך עפר ליד מגרש הכדורגל, אלקוש, וואדי חביז (נחל כזיב, 2360), עין-חותם, "דרך המריבה" חורפיש – בית-ג'אן (2349), בית-ג'אן, עין ג'ורני (עין גרנה), נחל כזיב (2342), עין הזקן, הר-הילל וירידה לכביש חמדת ימים (2343, 2339, 2339), מפלי פרוד, קיבוץ פרוד.

יום השלישי [18/09/2004]: קיבוץ פרוד, אמירים, שביל היער, הר מצפה-ימים, נחל סתר (שביל 2325), נחל עמוד (לאורך שביל ישראל: עין סתר, נחל עמוד תחתון, הסיפון, העמוד), מטעי הבננות עד לכביש 90, קיבוץ גינוסר.

אזהרה: היום השני ארוך מאוד. ביום השלישי צפויה עליה ואחריה ירידה מטורפת.

---


היום הראשון
ובכן, כדאי להתחיל בהצגת המשתתפים – אני ואורן שחם, חברי הטוב שחזר מטיול שוטטות של שנה במהלכו ביקר בכל חור אפשרי ביבשת אמריקה, עבד בחווה, טייל באופניים ומה לא עשה. למעשה, אורן היה איתי רק ברוחו. וכי למה? יום לפני הטיול קיבלתי מאורן שיחת טלפון. אורן הבין לפתע שאם הטיול אורך שלושה ימים, ואם אנו מתחילים אותו ביום חמישי כפי שתיכננו, למרבה הפלא הטיול יסתיים ביום שבת. עד כאן מתמטיקה פשוטה. מה שלא נלקח בחשבון ורק עכשיו נפל לאורן הטלכרט שהבחור צריך לעבוד במוצ"ש. בעיה בעייתית.
"מה חשבת כשקבעת את המשמרות?", שאלתי אותו.
"חשבתי שנעשה את זה יותר קצר..."
וכך, ב8:00 בבוקר בחוף אכזיב ניצבתי אני, יחד עם תיק אספקה לשלושת הימים, בבקבוק פלסטיק שמועשר במי הים התיכון ורוחו של אורן שחם מרחפת על פני המים.

נכנסתי מתחת לגשר הכביש של אכזיב והטיול מתחיל. כיוון כללי – מזרחה, אל עבר השמש העולה, אל הרי הגליל. במרחק כמה מטרים מגשר הכביש ניצב גשר יד לי"ד – האתר הראשון שכדאי להתעכב עליו. מדובר על גשר מסילת הרכבת אותו ניסו לפוצץ לוחמי הפלמ"ח בליל הגשרים, יוני 1946. אחרי מלחמת העולם השניה הבריטים כידוע מנעו עליה יהודית לארץ. בקרב מוסדות היישוב התקבלה החלטה, שאם אין נותנים ליהודים להיכנס לארץ, הרי אף אחד לא ייכנס – ובלילה אחד פוצצו 11 גשרים שמחברים את הארץ למדינות השכנות. כך ניסו לפוצץ את גשר הרכבת של אכזיב. הלוחמים יצאו מקיבוץ מצובה ובדרך אירע תקלה. הם התגלו על-ידי הבריטים וכדור שנורה לעברם פגע בשק חומר הנפץ. 14 מהלוחמים נפלו.

השביל ממשיך אל בין מטעי הבננות ששייכים ליישובי הסביבה, מדרום לנחל כזיב. בקטע הזה נחל כזיב חרב ואין מים. במטעי הבננות, לעומת זאת, יש תאילנדים לרוב.

בדרך התחלתי להרגיש לראשונה מה המשמעות לטייל עם כל הציוד על הגב. הצטיידתי בתיק עם אוכל לשלושה ימים, 5 ליטר מים, אוהל וציפה (לא התחשק לי להיזרק בלי אוהל. אני מוכן רק לאירוח ברמת 5 אבנים!), מזרון שטח, סט בגדים להחלפה, גזיה, סיר, קומקום... לסיכומו של דבר, אני רוצה להציע עצה לכל המטיילים שמרגישים שמסלולי החוג לא מספיק אתגריים – תעשו טובה, תקחו לכם עוד 20 ק"ג על הגב, ופתאום תגלו שבכל צעד ישנו אתגר. כך הלכתי לי בין מטעי הבננות, מזמזם את "לילה בחוף אכזיב", וחושב על אותן ארצות רחוקות וקסומות בהן לפי הסיפורים תמורת עוד דולר ליום המדריך הופך להיות גם סבל...
המפף, אכן, אני לא הייתי יכול להיות מדריך בארצות אלה.

בח'רבת מנות מצאתי שרידים של מפעל לייצור סוכר מהתקופה הצלבנית. השרידים מרשימים אם כי קשה להבין כיצד המנגנון עבד בדיוק. מה שבטוח שהצלבנים מאוד אהבו את הסוכר, והם קראו לו "עץ הדבש". אגב, בתל-יזרעאל שבעמק יזרעאל התגלו שיניים (לא תותבות!) של צלבן בן התקופה, ומומחים לתחום הרפואת שיניים טוענים שהבחור סבל מעששת מאוד רצינית. לא ברורה לי הקביעה הזו, הרי השיניים שכנו להם אי שם באדמה כאלף שנה – ומה, לא נוצרו בה חורים באופן טבעי?!
הקיצור, חברים, הקפידו לצחצח את שינייכם אחרי כל ארוחה במשך 2 דקות לפחות, אם ברצונכם למנוע מהם טיפול שורש בעוד כאלף שנה!

מח'רבת מנות התקינה קק"ל שביל הממשיך מזרחה לח'רבת סוגר. במקום לא גיליתי שום דבר מעניין. מאוכזב ניסיתי לרדת צפונה ונאלצתי להילחם עם סבכים של קידה שעירה וסירה קוצנית. בסופו של דבר התחברתי לדרך עפר (שביל כחול 2737) וירדתי לנחל כזיב.

החלק המערבי של נחל כזיב כמעט ולא מטוייל. האטרקציה המרכזית בחלק זה של הנחל ובעונה זו (תחילת הסתיו) אלה הם שיחי הפטל. חובבי הפטל ימצאו פה עכשיו גן-עדן של ממש. עונת קטיף הפטל בעיצומה, ואין אפילו טעם לסכן את החיים במלחמת שווא עם הקוצים. פשוט הושט את היד וקח. פיטמתי את עצמי כל הרבה, שכבר התחלתי לחשוש כי אסיים את יום הטיול הראשון עם כאב בטן, אבל החשש היה מוגזם.

נקודות אחרות שראויות לציון עד המונפורט: המעין עין-חרדלית נפתס על-ידי מקורות. לידו ישנה תחנת סינון, ובצמוד לה חניון עם ברז מים שכדאי לנצל. למיטב הבנתי אפשר לנצל את המקום אפילו לחניון לילה, משום שנמצא מחוץ לשמורה, ויתרון שלו הנגישות – דרך עבירה לכל כלי הרכב שמתחברת לכביש הגישה לעבדון.
לאורך הנחל, במספר מקומות, ישנם צינורות שמשחררים מים לשמורה. חבל רק שהנחל לא זורם באופן טבעי בקטעים אלה.
בכל כניסה לנחל ישנם שלטים המסבירים על יחמורים ששורצים לרוב באיזור, אבל בכל הפעמים שטיילתי כאן לא פגשתי אפילו יחמור אחד. כנראה היחמורים לא יודעים לקרוא.

החלק היפה ביותר של נחל כזיב הוא מהמונפורט עד עין-טמיר. מים זורמים, צל עצים, בריכות שאפשר להשתכשך ולקרר את הגוף ממסע הדרך. עם החוג טיילנו בחלק זה ביום גשום במיוחד, בחורף לפני כשנתיים, כולנו לבושים שקיות ניילון. אבל גם בקיץ ובסתיו זהו נחל קסום ומלא מים, ומי שחושק בקצת היסטוריה – יכול לעלות למבצר מונפורט. באופן טבעי, חלק זה יותר מטוייל. אני פגשתי כאן משפחה נחמדה שהזמינו אותי לקפה, וכאשר התחלנו לדבר התברר שהבת שלהם הולכת להיות מדריכה. איזה עולם קטן!

אני הולך לי בשביל ומברך את הבאים לקראתי ב"שנה טובה" וזוכה לברכה חזרה. אנשים שמטיילים זו אוכלוסיה אחרת. זן מוזר שכזה, שהולך ונעלם, שתמצא אותו רק בנחלים או במשעולים העולים להרים. מהם לא תשמע "יאללה, יאללה" או "מה'תה רוצה?". כל כך כיף להיות באווירה הזו. מעניין אם זו באמת האווירה או משהו סאוכלוסיה הזו שיוצאת לטיולים?

הגעתי לעין-טמיר בסביבות השעה 15:30. היה לי המון זמן עד החשיכה והתלבטתי מה לעשות. התכוונתי לישון בחניון הזיתים (במצוק מעל בפרק גורן), אבל זה אומר שהיום שלי יסתיים כעת. החלטתי להמשיך לאבירים. עין-טמיר, אגב, נובע בתוך מערה ארוכה, כמאה מטרים, שחווייתי ללכת בתוכה. חשוב להצטייד בפנס! בזמן הכניסה למערה מספרים לילדים הקטנים שבחבורה על חיית המערות שנצפתה פה לאחרונה. באמצע הדרך מכבים את הפנס, משמיעים כמה רעשים של שכשוך המים, ואז קורה שישו ושימחו של ממש!
(הערה: אבל לא בטיולים של משרד החינוך שאוסר להיכנס למערה הזו. גרר.)

שביל מסומן שחור עולה מאפיק נחל כזיב ליישוב אבירים. ממנו מתפצל שביל מסומן חדש, שלא נמצא במפה, המגיע למערת "האיש שבקיר" – מערה עם ציור מדהים ואוטנטי של חייל רומי. בשביל העולה לאבירים פגשתי את יונתן, בחור בשנות ה20 לחייו, שנמצא באבירים בצימר עם המשפחה. כאשר הגענו ליישוב הבנתי מדוע. המקום פשוט קסום! קודם כל, היישוב עצמו יושב בתוך החורש הים תיכוני, על גבעה ממנה תצפית היקפית להרי הגליל העליון. כל הבתים טובלים בירק, וממבט ראשון קשה להבחין שיש כאן יישוב. באבירים מתגוררות כ40 משפחות, שעושה רושם החליטו להתמסר לשלווה של הגליל. כל משפחה בנתה לעצמה בית לפי ראות עיניה – בקתות, בתים פיניים, בתים מן המערב הפרוע. משהו מדהים!

אני התמקמתי לי בסככה ציבורית, עטופה בעלי גפן, עם נוף מקסים להר מירון. שם הקמתי אוהל ועמלתי להכין את ארוחת הערב – אורז ומרק. ברז מים מצאתי במרחק הליכה בגן הציבורי. הכל כל כך שקט מסביב... בבוקר התעוררתי וצפיתי בזריחה.

היום השני
תחילתו של היום היתה קצת משעממת. לשבילים המסומנים התחברתי רק מתחת לגשר אלקוש (וואדי חביז), ועד לשם נאלצתי להידדות (וזה באמת מה שקרה, כי כפות הרגליים שלי התחילו לתת סימנים מפחידים) רוב הזמן במקביל לכביש. סמוך לפסוטה, כ200 מטר מערבית למגרש כדורגל שמסומן במפה, פניתי לכיוון דרום בדרך עפר (ליד השלט ל"משק גור לביא"). לא הייתי חכם מספיק כדי להתמיד ללכת בדרך עפר עצמה, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי נאבק עם גדרות בקר. המאבק היה בלתי מתפשר. הגדרות נחלו תבוסה אך המחיר היה כבד מנשוא: קרע בשרוואלים שלי. תוך כדי ההחלצות מזרועותיהם הארוכות של קוצי הפלדה, חשבתי לעצמי מה ראויה להערכה עבודתם של אודי, איתי ואחרים שבכל טיול דואגים להרים לנו את הגדרות. יישר כוח!

ואדי חביז (המשכו של נחל כזיב, 2350) עוקף את הכפר חורפיש מדרום. מדובר על מסלול חביב של כמה שעות בתוך נחל שכמעט ואין בו מים. כדאי לעצור בעין חותם, בו יש מים כ השנה, ולטבול בבריכה עם מים מקפיאי עצמות של המעיין. סמוך לעין-חותם הגיח לעברי רוכב אופניים, וכמעט שנדרסתי. אחריו עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד... עד שמצאתי את עצמי הולך נגד כיוון התנועה בכביש מהיר לאופניים, וחושש מה יילד העיקול הבא בשביל. הקבוצה מנתה כמה עשרות רוכבים והם התחילו את דרכם בפיסגת הר-מירון, ירדו בנחל נריה והנה הם כאן. כמובן, שלא מדובר על דרכי 4x4 או דרכי עפר. לאחרונה רוכבי אופניים מאמצים לחיקם כל שביל הליכה ודוהרים בו ללא הבחן, והתופעה הזו הולכת ונהית יותר ויותר פופלרית. מבלי לחוות דעה, אני רוצה להביע מחאה של מטייל פשוט, שהולך לו לתומו בחיק הטבע ולא חולם שמעבר לפינה יגיח לעברו דורס פוטנציאלי.

אגב, באותו נושא של סדר בשבילים: שמעתי שבארצות עם תרבות טיולים טובה, כמו ניו-זילנד, מאוד פופולרי המדריך "?how to sheet in the woods". בישראל לא שמעו על כך, ועושה רושם שניירות טואלט - ברמה זו או אחרת של עכירות – הפכו למוצר לוואי של כל שביל, ואפילו לחלק בלתי נפרד מן הטבע. אולי נדמה למישהו שיוצאים לטיול בשביל לצפות בפריחה מלבלבת של ניירות טואלט? באותו רגע נדרתי בלבי נדר, שאם אכן אגיע לארצות מתורבתות אלה אי פעם, אקנה עותק של הספר ואשלח קיצור שלו למשרדי הרשות כדי שיכניסו את ההנחיות הנכונות לעלוני הטיול. טוב, נו, כאילו שזה יעזור.

הכינוי "כביש המריבה" דבק זה מכבר בדרך עפר (סימון שחור 2349) המחברת את בית-ג'אן עם חורפיש. המקור לכינוי: העימותים המתמשכים בין הדרוזים תושבי הכפרים לבין אנשי רשות שמורות הטבע. המחלוקת: סלילת הכביש הזה. הדרך עוברת בלב שמורת טבע הר-מירון, ומקצרת די משמעותית את הנסיעה מכפר אחד לשני. מה הבעיה? הדרך הועברה בניגוד לחוק בתוך שמורת טבע, וכמובן שפוגעת בשלוות הרי-מירון. הדבר הביא לאין סוף עימותים מתמשכים. הכביש זו רק סוגיה אחת. מצד אחד – אנשי הכפרים, שמתגוררים בתוך מובלעות בשמורת טבע, רוצים איכות חיים וזו זכותם. החקלאים צריכים אדמות. הכפרים רוצים להתרחב. מצד שני – מה עם שמירת הטבע?
איך זה נגמר באופן רשמי? אני לא יודע.
מה קורה בשטח? במפת סימון שבילים הדרך מסומנת כדרך לרכב 4x4, וליד סימון האוסר כניסה לג'יפים. זו עובדה. עובדה אחרת: בעודי יושב לצד הדרך ומרווה את צמאוני שמעתי קול דהרה. לא הספקתי להוציא את פי מהבקבוק, והנה עברה לידי משאית סמיטריילר.

התחלתי ללכת לכיוון בית-ג'אן. בדרכי נקראה אנדרטה מטופחת לחללי אסון המסוקים, שאחד מבני בית-ג'אן נפל בו. התנועה כל הזמן עברה בדרך, שחלקה העיקרי מכוסה באספלט. במקביל לדרך בתוך הוואדי היתה זרימה. ההימור שלי, לפי הריח והעכירות, שזהו ביוב. מישהו שיש לו מידע בנושא מוזמן לשפוך קצת אור על העניין. תודתי נתונה מראש.
בשלב מסויים הרגשתי שמיציתי את ההליכה באוטוסטרדה. ההרגשה הזו עוד התחזקה כאשר ראיתי את גובה העליה שעלי להתמודד כדי להגיע לבית-ג'אן. דרוזי נחמד הסכים לעצור ולקחת אותי בטרמפ עד הכפר (בהתחשב באיך שנראיתי אז ובריחות שהעלתה החולצה המיוזעת שלי, הוא באמת היה חייב להיות בחור לבבי). התחלנו לדבר, ובמהלכה השיחה סיפרתי לו מהו היעד שלי.
"חכה פה עד שבת, אני נוסע לכנרת!", הציע.
ניסיתי לשאול אותו בעדינות על הפרשה עם רשות הטבע.
"פעם היו בעיות, היום כבר הכל בסדר.", הסביר, "עזוב, היום הם כבר מפחדים להיכנס לכפר!"
הוא הוריד אותי בשכונה המזרחית בית-ג'אן, תידרך אותי בנוגע להמשך דרכי והסביר לי היכן למצוא את עין-ג'ורני (עין גרנה). ביקש להיכנס למים רק עם בגדים, כי המעיין נובע ממש מתחת לבתי הכפר וזה לא יאה.
"שמור על עצמך!", אמר.
הודיתי לו בחמימות.

בבית-ג'אן חיים כ10,000 תושבים. בבית-ג'אן הרשיתי לעצמי להתפנק בגלידה, שהיתה שווה הכל!
עין-ג'ורני התגלה כמעיין קטן שלידו הוקם מקום לפיקניקים ודשאים. במקום אין ברז מים. מימי המעיין לא מספיקים לרחצה, עם או בלי בגדים, ולא ראויים לשתיה. שם מצאתי 2 זוגות מפנקקים מפ"ת, שהיו בשלבי קיפול של ארוחת צהריים, ואילו אני זכיתי לטעום מלחם צימוקים.
"אני בגילך הייתי רץ 40 ק"מ עם נשק וציוד!", התפאר אחד הבעלים כשראה את התיק שלי ושמע על הטיול.
"הנה, אורי, מישהו אחד שעוד לא ידע את זה.", חתכה אותו אישתו.
אני נהיניתי לצפות מהצד על המערכת היחסים שלהם
השעה היתה 13:00 בצהריים ואני החלטתי לעצור לארוחת הצהריים, שכללה בעיקר לחם עם ממרח שוקולד, ירקות וקרקרים.

מהמעיין מתחיל שביל מסומן ירוק (2342) שמגיע למקום בהרי-מירון, שבו נפגשים כמה וואדיות קטנים, וכך נולד לו נחל כזיב – הנחל הארוך ביותר בגליל. השביל מתחיל כדרך עפר, שעולה על גבעה, וממנה מתפצל שביל הליכה היורד לוואדי. עוברים כמה מטעים ומגלים שביל בראשתי של ממש. פה באמת אף אחד לא מטייל. השביל ארוך, עם סבך היער, אך עם קסם מיוחד רק לו, כפי שיש רק לשבילים נידחים ולא מטויילים. הרבה פעמים חשבתי שכבר השביל נגמר, אך הוא המשיך והמשיך. בסופו – סידרה של מפלונים יבשים ותצפית נפלאה מערבה. מומלץ, אבל למיטבי לכת.

בעודי פוסע לי בתחילת השביל, הרגשתי טיפות מים על המכנסיים שלי.
"התחלתי להזיע רציני...", המחשבה הראשונה שעברה לי בראש.
לאחר כמה שניות הבנתי שיש סיבה אחרת לדאגה. מהר הורדתי את התיק, פתחתי אותו, ובפנים גיליתי את הגרוע מכל - בקבוק מים דולף. שיט. הבקבוק היה באותו תא יחד הגזיה, והגזיה חיררה בו חור לא קטן. הצלתי מה שיכולתי מן השיטפון. ולמזלי לא הזדקקתי לבקבוק החסר. רוב הדברים שלי היו בשקיות, כך שכמעט ולא נפגעתי מההצפה.

היום נטה לערוב, ואני הגעתי לעין-הזקן ומצאתיו יבש לגמרי. בגלל השעה דרכי אצה לי. השעה היתה כבר אחרי ארבע בצהריים, ולפני החושך חייב הייתי להגיע לחניון מפלי פרוד. עליתי אל הר הילל (שפסגתו המזרחית מכוסה באנטנות), ובירידה ממנו התגלתה לי לראשונה תצפית מדהימה שלתוכה צללתי – הגליל התחתון פרוש ככף היד פתוח לפניי, הארבל, התבור וכמובן הכנרת. הכנרת! לשם אני אגיע רק מחר, אבל לעת עתה שמחתי בחלקי שיצא לי לראות את האגם כעת. התקשרתי למשפחה והודעתי בקול נרגש: "אני רואה את הכנרת!"

השמש כבר עמדה לשקוע כאשר התחלתי ללכת בכביש המחבר את "חמדת ימים" עם מושב שפר. הרגליים כואבות, היבלות נותנות להרגיש את עצמן חזק. לפי השלטים, גיליתי ש"חמדת ימים" זהו בית-קפה ומקום לארועים מאוד מיוחד, אבל לא היתה לי ההזדמנות לחקור את הנושא לעומק. מהגדר של מושב שפר יוצא שביל אל מפלי פרוד. לאחר מספר דקות – ואני כבר מת לסיים את היום הארוך הזו – נתקלתי בבעיה. מישהו החליט להקים מכלאת בקר חדשה, לגמרי מבלי להתחשב בשביל המסומן. השער למעבר הולכי רגל ננעל עם שרשרת ברזל. קיללתי את האדם האחראי למעשה נפשע זה במילים האחרונות. וכך מצאתי את עצמי בתוך מכלאת בקר, מוקף בפרות מכל עבר, תנים מיללים מסביב, בין ערביים, ואני, בשארית כוחותיי, מנסה להיחלץ נואשות החוצה. הפרות הביטו עליי במבט שואל ועייף. צריך לציין שלא היה גבול לתדהמתן, כאשר לאחר רבע שעה אני והן בכל זאת לא נשארנו באותו צד של הגדר.
"צריך קצת שכל ופיגורה, מותק!", עניתי לאחת מהן.

(כן, בסוף היום מתחילים לדבר גם עם הפרות).

מפלי פרוד היו יבשים לגמרי. בחורף ראיתי את המקום הזה שוצף מים בסידרת מפלים יפהפיים, אבל בסתיו אין פה אפילו טיפת מים.
באור אחרון הגעתי לחניון מפלי פרוד, בו התכוונתי ללון את הלילה. החניון, שמסומן במפה כמקום מוכרז לקמפינג, היא מלא מטיילים שהתארגנו ללינת שטח. אף על פי כל התשבוחות שחלקו לו המפות, גיליתי שלחניון יש חיסרון אחד ברור – אין בו ברזי מים, ובלי מים – אני לא זז. ברגע זה קיללתי את עצמי פעם נוספת, על כך שלא שמעתי לעצת ידידיי ולא מיקמתי את מקום הלינה בחניון מירון (שמתחת לקבר הרשב"י). נאלצתי, איפוא, להמשיך לקיבוץ פרוד הסמוך. חששתי שמא מדובר על קיבוץ דתי, ולא ראוי להטריד את מנוחת התושבים בימות החג, אבל חששותיי התבדו כשראיתי מכוניות נכנסות ויוצאות מהשער.

מול אחד הבתים ישבה משפחה על דשא.
- "שנה טובה. אני עושה טיול מאוד ארוך של כמה ימים, ורציתי לשאול אם יש לכם פה ברז מים?"
- "בוודאי!", ענו לי והראו לי את הברז בחצר.
מילאתי את הבקבוקים וחזרתי לדבר עם המשפחה, שהתברר בכלל לא מקומיים ונמצאים ב"נופש כפרי". סיפרתי להם על מאיפה אני בא ולאן אני הולך. שאלתי אם לדעתם זה בסדר שאקים לי אוהל על הדשא. מבלי לשים לב, הפכתי להיות המופע המרכזי של הערב. כולם מאוד התענייננו בטיול, ואיך זה שאני מטייל לבד, האם זה לא מסוכן, ואם אני צריך משהו. מהבית קפצו כמה ילדים שהחלו לשאול שאלות ולספר לי על החיים שלהם.
- "אתה מחנאי?", שאל אותי ילד חמוד בשם סתיו, בן כ10 שנים.
- "מה זאת אומרת 'מחנאי'?", התעניינתי.
- "נו, אחד שמקים מחנות!"
- "בערך..."

ניגשתי להכין תה עם גזיה והזמנתי את כל הילדים. בעוד אני מגשש לי במציאת מצית ובהרתחת קומקום, מהבית יצא שוב סתיו ובידו שתי כוסות תה שהכין לנו. איזה ילד חמוד!
"אם אתה רוצה להקים אוהל, כדאי לך לעשות את זה פה קרוב. יש פה כלב שמירה שאימצנו אותו!", הסביר סתיו.

השיחה שלנו נאלצה להיקטע בהפתעה נעימה. ההורים שלי, שנפשו בעצמם אצל קרובי משפחה בצפון, הגיעו לבקר אותי. יחד איתם הביאו ארוחה חמה (מרק חם ועוף עם ספגטי!) שהיתה פשוט מעדן אלים בשבילי. הם גם החישו לי אספקה של חולצה יבשה, נייר טואלט חלופי (נזקי בקבוק הדולף), עוגיות, ועוד דברים חיוניים שהרימו את רוחי. הפריט החשוב ביותר שהביאו היה מחט עם בקבוקון כוהל. את חצי שעה האחרונה לפני השינה העברתי בפיצוץ יבלות ובחיטויים, ורק בזכות כך יכולתי ללכת יום למחרת.

לסיכום היום: יום קורע אבל הרפתקני, עם טבילה בעין-חותם, רגליים כואבות והמון נופים מדהימים.

היום השלישי
החלטתי לקום יותר מאוחר, וכך במקום 5:30 בבוקר הרשיתי לעצמי להתפנק עד השעה 6:30. ערב קודם לא הסתכלתי במפה, והיום בבוקר גיליתי שכדי להמשיך במסלול שתיכננתי, עליי לטפס חזרה צפונה במקביל לכביש שעולה לצפת. מדובר על חתיכת טיפוס. כשעה לקח לי להגיע מקיבוץ פרוד לאמירים.

מהשלטים גיליתי שאמירים זהו 'כפר צמחונים', שתושביו מתפרנסים מחדרי אירוח ומסעדות צמחוניות. "מעניין", חשבתי לעצמי והחלטתי להיכנס פנימה ולהתרשם מן האווירה. האווירה באמת הזכירה במשהו את אבירים, אבל אם תשאלו אותי – הרי אבירים זהו המקום, וכל השאר רק חיקויים. אבל אני משוחד, הסככה עם עלי גפן עשתה לי את זה
ליד בית-הכנסת של היישוב ישנו ברז מים. משם גם יוצא שביל המכונה "שביל יער", שמושך צפון מערבית מחוץ ליישוב. כאשר מגיעים לוואדי חשוב לקחת את השביל שעולה למעלה, צפונה, ואחרי עוד רבע שעה – מצאתי את עצמי עומד בתחילת דרך עפר (מסומנת כחול, 2325) העולה להר מצפה ימים. (כל התעלול מפרוד עד הר מצפה ימים לקח כ3 שעות)

הר מצפה ימים, שלא כשמו הוא, לא התייחד בתצפית שממנה אפשר היה לראות את הים התיכון, לפחות לא באותו יום. אולי ביום טוב. בקושי אפשר היה לראות את הכנרת. אגב, אצלנו בפי המדריכים שגורה האימרה, שמתאימה לכל מקום ולכל מצב:
"מפה ביום טוב אפשר לראות החרמון!".
בהרי נפתלי: "ביום טוב אפשר לראות את החרמון!"
עולים לארבל: "ביום טוב אפשר לראות את החרמון!"
עולים לתבור: "ביום טוב אפשר לראות את החרמון!"
עומדים במצפה עזריאלי: "ביום טוב אפשר לראות מפה אפילו את החרמון!"
עד שמגיעים להרי אילת. בהר-שלמה למשל, ואז פותחים את התצפית במילים: "רבותי, יש לי חדשות - מפה ביום טוב אי אפשר לראות את החרמון."

ראוי לתת כמה מילים לשביל היורד מהר מצפה ימים לנחל עמוד. מדובר על שביל תלול מאוד, שהירידה בו קשה ביותר ואפילו מסוכנת, אפילו לא לבעלי ברכיים רכות או רגליים מיובלות. העליה יכולה להתחרות בעליה הדרומית של התבור ולנצח. אין שום מקום לעצור עם קבוצה במהלך הירדה, והירידה ארוכה. בקיצור – אל תנסו את זה בבית.
הירידה וההידרדרות מלווים באין סוף קטלבים, שכמות האגדות עליהם בשלל גירסאות יכולה למלא ספר שלם. למשל בקישור הזה: http://www.zofim.co.il/old_website/trips_system/activity.asp?item_id=65. הגירסה האחרונה מספרת על מדריך, שסיפר ממש במקום זה אגדה כלשהי על הקטלב, ואז המודרכים כל כך התעצבנו שמספרים להם _שוב_ אגדה על הקטלב, קמו על המדריך שסיפר להם את האגדה ורצחו אותו, ומדמו שנשפך כאן צמח עץ הקטלב! <רצח>

בזמן הירידה בנחל סתר שמעתי קול נחירה ונהירה. הבטתי את תוך סבך השיחים, אבל לא ראיתי דבר. הקולות חזרו, הסובלנות לחכות השתלמה, ולאחר כמה דקות ראיתי משפחה [לקרוא: מִשְפוּחֶה] שלמה של חזירי בר רצה לה על המדרון ממול: אמא וכמה חזרזירים קטנים.

ההפתעה הנעימה ביותר של היום היתה עין-סתר של נחל עמוד. במקום החיבור של השביל שיורד מהר מצפה ימים עם נחל עמוד מצאתי משהו שלא חשבתי שאראה בחלק זה של הנחל - מים. הכל זרם. מפלונים עם מים קרירים ובריכת שחיה, מה טוב! לפני שנתיים, כשהייתי כאן בפעם האחרונה, הכל היה חרב ואפילו שלולית לא היתה. נפלא! לא יכולתי שלא להקדים את הפסקת הצהריים ולהתרענן במקלחת של מים צוננים!
המים נראו מאוד נקיים, ולכן השתמשתי בהם להכנת התה. כמובן, שהרתחתי אותם כראוי לפני.

המקום כל כך מצא חן בעיני – מנותק מן העולם, רחוק מן השבילים המטויילים – שהחלטתי שבהזדמנות מתישהו אעביר פה לילה קסום עם אור הכוכבים וצליל המים המפכים. (ששש, אל תספרו לאף אחד). התברר שאני לא הראשון שחשב על זה, ולמעלה על המצוק מצאתי כמה חבר'ה עם אוהלים.

השביל של נחל עמוד עליון מטפס למצוק המזרחי של הנחל ומושך דרומה. מלמעלה רואים את הקניון המדהים של הנחל זורם.לאורך הנחל יש המון פינות חמד עם מים, שהגישה אליהם נוחה מכביש עמיעד – כרמיאל. הנוף מזכיר לי, אישית, במשהו את נחל זוויתן: אותם מצוקים, אותה צורת נוף. מעניין שבזמן הטיול בשוויץ מישהו מהנוכחים מאוד התרשם מהקניון הענק והגועש של נהר Aare, ואמר שהוא מזכיר לו באופן אישי את נחל עמוד. טוב, כל אחד והאסוציאציות שלו. מפל בניאס יכול טוב מאוד להזכיר הניאגרה, והריין את הירדן ההררי. לא?

כדי לעבור מנחל עמוד עליון לנחל עמוד תחתון צריך לחצות את הכביש. על מנת להימנע מכך, כדאי ללכת בעקבות הסימונים של שביל ישראל שעובר את הכביש מתחת לגשר. שם תמיד יש צל - מקום נפלא להפסקה, ושם מצאתי באמת חבורת חבר'ה צעירים בעיצומה של הפסקת צהריים מתאחרת (השעה 15:30) בזמן ההליכה בשביל ישראל. הם כיבדו אותי באשכולית והזמינו להצטרף אליהם. התברר שמדובר על שתי בנות, רעות וליסון, שהולכות את השביל לבדן (כל הכבוד!), והיום באו לבקר אותן חברים וכלב. לצערי, השעה היתה מאוחרת, ונאלצתי לעזוב את החבורה ולהמשיך ממש לרוץ בנחל עמוד. כמעט והתפתיתי להישאר איתם, אבל ידעתי שאז לא אסיים היום את המסלול, והרגליים שלי לא יעמדו ביום נוסף.

ברור שהקצב שלי היה הרבה יותר מהיר משלהן, הירהרתי לעצמי. אבל זה הגיוני. הרי אני סה"כ בטיול שלושה ימים, ואני חייב לסיים אותו בשלושה ימים. מי שיימצא בדרך חודש וחצי, לא כדאי לו למהר כי בקצב כפי שהלכתי, כמעט 'ריצה', אי אפשר להמשיך לאורך זמן. מה גם, בחרתי לעצמי נתיב יותר ארוך ומסובך מהנתיב הסטנדרטי של "מים לים".

נחל עמוד תחתון בעונה זו מלא קוצים. המקום הרבה יותר יפה באביב, כאשר עצי השקד פורחים ובכלל הכל ירוק. טיילתי פה כמה פעמים כשהייתי בצבא, מסוג "טיולי יום שישי" שנהגתי לעשות. הייתי עולה על מדים, לוקח תיק ומים ותופס את האוטובוס הראשון לצפון ביום שישי – מגיע לאיפה שהוא, מוריד את המדים, מטייל, ובסוף חוזר באוטובוס האחרון שהיה יוצא מקרית-שמונה בסביבות השלוש בצהריים. היתה זו אחלה תקופה.

בחלק זה של הנחל, הנמשך כ7 ק"מ, עדיין אפשר להתעכב על כמה מקומות נחמדים: למשל, הסיפון של המוביל הארצי. אתר השאיבה של המוביל הארצי נמצא לחוף הכנרת. את דרכו מערבה לבקעת בית-נטופה המוביל הארצי עושה בתעלה פתוחה, אבל יש לו מכשול: הוא צריך להתגבר על הקניון העמוק של נחל עמוד. כדי לפתור את הבעיה מצאו מקום בנחל, שהמצוק המזרחי והמצוק המערבי זהים בגובהם, ובקטע זה העבירו את המוביל בצינורות. מי המוביל נופלים מהמצוק המזרחי בגלל כוח הכובד, ומטפסים את כל העליה של המצוק המערבי בגלל חוק הכלים השלובים. פלאי הפיזיקה.
אגב, פה צילמו אחת מסצינות של התוכנית "סוף הדרך".

בהמשך הנחל, ממש סמוך לכביש הגישה חוקוק, מתגלה העמוד המפורסם בשיא תפארתו. בדיוק הוא נתן את השם לנחל כולו.
כאן פגשתי בלהקת שפני סלע, ואפילו הזדמן לי לראות שפנפן סלע קטן יושב על גבי ענף של עץ ואוכל את ארוחת הערב. שפנים שומרים על מיקום מגורים קבוע, כך שסביר להניח תוכלו למצוא אותם שם בעתיד.

עוד ק"מ בדרך עפר מסומנת שחור, נפרדתי משביל ישראל, מטעי בננות – ואני על כביש 90 המקיף את הכנרת ממערב. כמעט סיימתי, אבל עדיין נותרה לי משימה חשובה – למצוא חוף. השמש כבר שקעה והאור עמד להיעלם. לא היה לי זמן פנוי לחפש הרפתקאות, ומה גם שהרגליים הציקו. עשיתי את דרכי, איפוא, במקביל לכביש עד לקיבוץ גינוסר.

---

19:15, סוף היום השלישי של הטיול. אני בחוף קיבוץ גינוסר, ליד בית יגאל אלון. הכנרת! סוף סוף! רחצתי את פני במים הקרירים. זהו, הסוף. סיימתי, עשיתי את זה. למרות הרגליים, למרות המשקל. הוציאתי את הבקבוק עם מי הים התיכון, אותו מילאתי לפני שלושה ימים, והקראתי בלב את ההצהרה שחשבתי עליה כל הדרך. מבוסס על מברק היסטורי שנעל את מבצע עובדה:

[ש.ה.]

אחלה טיול. עושה חשק להצטרף. השומר אינו האחרון שעשה את זה ביום אחד. אנחנו במיסגרת החוג עשינו את זה עם שוקה לפני 7 שנים. הרעיון המקורי של שוקה היה מחוף אכזיב לחוקוק. יצאנו בשלוש וחצי לפנות בוקר (שעון חורף) ורצנו כמטורפים. בתוך שלוש שעות מהיציאה עברנו את כל החלק הרטוב של נחל כזיב. ארוחת בוקר היתה בגשר אלקוש. ודרך נחל נריה הגענו לחניון החוממה ליד בית ספר שדה, וארוחת צהריים, ושביל הפיסגה, ואחר כך נחל מירון בואך חניון מירון. זו היתה תחנה סופית לשוקה ורוב המטיילים. חלק המשיכו לנחל עמוד והגיעו לצפת. חלק הלכו לאיבוד, ומויש מעוז שפגשנו שם ושושי נסעו במכונית שלו לחפש אותם. התוכנית המקורית (עד הכינרת) לא התממשה ("שעון החורף דפק אותנו" אמר שוקה). לפני שהגעתי לחניון פגשתי את מויש (עם אישתו וילד) בערוץ וסיפרתי לו מניין באנו ולאן אנו הולכים (נחל עמוד) "תישכחו מנחל עמוד" אמר (היתה שעת אחר צהריים מאוחר) "מחוף אכזיב לחוקוק זה 60 קילומטר, זה טירוף" אמר
כשהגעתי לחניון היה לי חם והרטבתי את החולצה בברזיה, ואז גיליתי שזה לא היה כל כך חכם. לא המשכנו ללכת. השמש נטתה מעל האופק. הטמפרטורות ירדו וחולצתי רטובה. אין בגדים להחלפה ואין אוטובוס. ניסיתי לתפוס קרני שמש אחרונות. לבסוף יזמתי לעשות מדורה. עד שהאוטובוס הגיע (עד שאספו את כל נפוצותינו) עברו איזה שעתיים
הקשר הטלפוני אגב היה אז בחיתוליו
לגבי הטיול של דויד, כדאי להציע את המסלול הזה כתוכנית לחוג לשנה הבאה. יקראו לו: מים לים בשלושה ימים - טיול בעקבות חלוצים

[neta]

טיילתי באזור בית-ג'אן לפני כמה חודשים וגיליתי את מקור הבעיה:
מצפון לבית ג'אן יש מאגר ביוב, והוא (הפלא ופלא) דולף.
המים במורד הנחל היו אדומים ומסריחים. מכיוון שבאנו מכיוון הר מירון (חירבת ב"ק) והתכוונו לחתוך צפונה בשביל השחור, גילינו שאם לא נדרוך ממש בערוץ הכזיב (דהיינו - בביוב) נאלץ להלחם בגדרות התיל של הבוסתנים מסביב. וזה אכן מה שעשינו בסוף.
חשבתי שעד עכשיו כבר יתקנו את הדליפה...

דבר נוסף - הר מצפה הימים קיבל את שמו כי ניתן לצפות ממנו על ימת הכינרת ועל ימת החולה ז"ל תובב"א.

[David Gurevich]

נטע,

השבוע יצא לי לדבר עם ערן סער על נושא הזרימה בין בית-ג'אן לחורפיש. הסיפור הוא כזה: ליד בית-ג'אן ישנו מאגר לטיפול במי ביוב, שהופך אותם למי קולחין לתועלת החקלאים. הבעיה היא שהחקלאים הדרוזים מסרבים להשתמש במי המאגר להשקיית המטעים. מה גם, שהמאגר לא היה מתוכנן בצורה מושלמת. התוצאה של כל האמור לעיל - מדי פעם יש גלישות מן המאגר, וזה בדיוק מה שזורם במקביל לכביש חורפיש - בית-ג'אן.

אגב, כביש חורפיש - בית-ג'אן קיבל מעמד חוקי לאחרונה בהתערבות בית-המשפט. הכביש צפוי להיסלל בקרוב בכל הקטעים שלו.

בקשר למקור שמו של הר-מצפה ימים - זוהי חידה של ממש. עמנואל הראובני, בספרו "טיולי פסגות", קושר את מקור השם לכך שמפיסגתו אפשר לראות את ים הכנרת ואת הים התיכון. מדריך ישראל ממלא פיו מים בעניין.
אישית, אני דובק בהצעה של ראובני. מי שעומד בפיסגתו של הר מצפה ימים יתקשה להבחין בימת החולה, אפילו לפני 50 שנים כשהייתה קיימת, משום שהר כנען וצפת מסתירים את העמק הנפרש מזרחית להם.
_________________
- דויד

[neta]

מצד שני, גם את הים התיכון לא ממש רואים משם.
אולי הכוונה היא לימים days ולא seas? אז זה הר שממנו ניתן לראות את הזריחה ואת השקיעה ולהרהר בימים החולפים.

[ecyashar]

במסגרת הוויכוח על הר מצפה ימים
מוכר הסיפור העתיק שנשאלו עשרות מדריכים

למה נקראת העיר צפת - צפת?

לי את התשובה נתן מרוקאי חכם
" חביבי, הענין מה זה ברור
כי ממרומי הר כנען
רואים את צ'פת ואת צ'פת ים כינרת

עזרא כהן-ישר

[עמית 171]

"צריך פה תיירים"...

[neta]

שאלו את חברך המרוקאי: אילו 3 ערים בארץ מתחילות באות צ?
ענה המרוקאי החכם:
צ'פת, צ'בריה וצ'קלון (אשקלון, למי שצריך תרגום)

באידיש זה נשמע יותר טוב...

[David Gurevich]

נפגשים שני מרוקאים (ההוא מהבדיחות הקודמות וחבר שלו). שואל אחד את השני:
- "פאַר וואָס ענטפערט אַ ייד אַ פראַגע מיט אַ פראַגע?"
עונה לו השני:
- "פאַר וואָס נישט?"
_________________
- דויד

[orenp]

אם אפשר, תרגום של הבדיחה מלמעלה בבקשה...

[neta]

אחד שואל "למה יהודי עונה על כל שאלה בשאלה?"
והשני עונה "למה לא?"

אותי יותר מעניין איך 2 מרוקאים מדברים אידיש