סיכום מסע אישי ממטולה לאילת

[זיו]

סיכום 1:
• 18.5 ימים
• 444 שעות
• 26,640 דקות
• 1,598,400 שניות

• מעל 500 ק"מ
• מעל 1,000,000 צעדים (לא ספרתי...)

• 4 ק"ג הלכו לאיבוד (אני מאמין שאמצא אותם בקרוב).

• רגעי משבר: בודדים בלבד (ממוצע של 2 בדקה)

• האוזן הימנית לא כאבה לי.
• לעומת זאת, שאר האברים כאבו ללא הפסקה.
• לדעתי קיימים בגוף האדם הרבה יותר מרמ"ח איברים ושס"ה גידים

סיכום 2:
• הראש לא מפסיק לעבוד לרגע.
• רוב הזמן המחשבות עוסקות במסע עצמו-בנתיב שיש לבחור, בנוף הניבט מסביב, במאבק המתמיד של כח הרצון כנגד גוף דואב, שרירים מכווצים, שפשפות, יבלות, שלפוחיות, פצעים, גירודים, עייפות, משקל התרמיל, כיצד להניח את הרגל כדי לא להרגיש את השלפוחית בזרת.
• השקט מסביב מדגיש את רעש המחשבות.
• אתה מוצא את עצמך חולם חלומות בהקיץ (או שמא חלומות בהליכה).
• בקיצור - הזמן הטוב ביותר למחשבות.
• ויש גם מסקנות.

סיכום 3:
• לפעמים התנתקות זה דבר טוב.
• בהתנתקות אתה מצליח להתחבר לשקט.
• אתה מצליח להתחבר לאנשים שרחוקים ממך, לעבודה שזנחת מאחור, למינוס בבנק, ולאכזבה שלך מהשלטון.
• אתה לא מתעצבן –אתה מנותק מכל מי שמעצבן אותך.
• אתה לא כועס – כי אין לידך על מי לכעוס
• אתה לא משקר – אלא אם אתה משקר את עצמך.
• אתה לא מתאכזב (כמעט) כי אין ממי.

סיכום 4:
• חופשי זה לגמרי לבד.
• כנראה שגם כשאתה הולך לבד בארץ קטנה, תמיד יהיה איתך מישהו. לפעמים זה חקלאי, לעיתים זה טייל ולעיתים מזומנות תפגוש רכב סיור המפטרל על הגבול.
• להיכן שלא תלך – תמיד יהיה מישהו בסביבה.
• אתה בעצם לבד רק בין מפגש למפגש.
• והחופש – הוא בעצם מדומה.
• כמו חופשה מהכלא או מעצר בית.

סיכום 5:
• כשמשהו חסר לך אתה לומד להעריך אותו
• אפילו אם חסר לך משהו שביום-יום הוא נראה לך מיותר או לא נחוץ או לא חשוב או מובן מאילו.
• זה יכול להיות: מתקן מי עדן, פיצוציה, מכולת שכונתית, ערסל, שמשיה, מקלחת, מיטה רכה, פרגולה, מקרר, רכב, שקע חשמל.
• אפילו ילדים נודניקים או אישה פולניה הופכים להיות משאת נפש.

סיכום 6:
• אתה פוגש באנשים והשאלות שחוזרות על עצמן, מצביעות על התהיות וחוסר האמונה. (תשובותי בסוגריים)
• אתה עושה את הכל ברגל? (כן) בלי רכב? (אתה רואה כאן רכב) בלי אופניים? (אתה רואה סימן לאופניים?) ומה עם טרמפים? (ברגל בלבד)
• ללכת בכפרים הערביים בבקעה זה לא מפחיד? (לא ידוע לי שהם התלוננו)
• היכן אתה ישן? (בחוץ) ואתה לא מפחד? (כנראה שלא אחרת לא הייתי עושה זאת) ואם נחש יכנס לשק השינה באמצע הלילה? (למה שיעשה זאת?) כמה אנשים אתם? (אתה רואה פה עוד מישהו בסביבה?)
• אתה פוגש בדואי בלילה הוא תמיד ישאל: מה עם צבועים? (מה איתם-זו אגדה בדואית שהם תוקפים ילדים שלא הולכים לישון)
• השומר של צופר שלקח אותי לברז עם צינור וראה שבאמת אני מתחיל להתפשט כדי להתרחץ אמר: "זה בטח מצלמה נסתרת או מתיחה" ועזב את המקום כדי שלא יתפסו אותו.

סיכום 7:
• אתה לומד כל מיני דברים (שלא בהכרח יועילו לך).
• למדתי שכביש 90 מתחיל ישר בק"מ השלישי. כשסומן הכביש – טאבה היתה בידנו, ולאחר הבוררות שבעקבותיה טאבה עברה למצרים לא טרחו לשנות את מספור הק"מ.
• למדתי שבמזרח הכנרת עובר כביש 92. כביש 90 עובר ממערב (דרך טבריה).
• למדתי שגם אם תישן 2 ק"מ מכביש 90 אתה תשמע אותו.
• למדתי כי בנווה אור יש בוסתן עם הרבה עצי פרי, לרווחת הרפתנים...
• למדתי על בשרי כי במחולה (שבבקעת הירדן) משקים את הדשאים בימי שישי בשעה 02:00 לפנות בוקר.
• למדתי שעדיין ישנם מקומות בהם מגדלים דקלים מבלי להשתמש בעפרוני. עדיין ישנם אנשים המטפסים על הגזע ברגליים יחפות. שווה מבט:
http://hug-elad.org/gallery/displayimage.php?album=95&pos=62
• למדתי שאותם אנשים עולים פעם אחת, ואז עוברים מעץ לעץ על גבי כפות התמרים. צילמתי תמונות למקרה שלא אאמין לזה:
http://hug-elad.org/gallery/displayimage.php?album=95&pos=59
• למדתי שיוטבתה הוא אחד הקיבוצים הבודדים שלא הופרט.
• למדתי שסמר הוא קיבוץ מיוחד במינו: גם הוא לא מופרט. הקיבוץ (כנראה היחיד) שעובד בעבודה עצמית בלבד. תמרים (אורגניים) כענף מרכזי. אין הגבלת תקציב לחבר אלא כל אחד צורך לפי צרכיו (קומוניזם אמיתי!!!). 50 משפחות. אחווה ושמחה אמיתית כשכולם יחדיו בעבודה. ליד בית האריזה ישנה זולה מדהימה.

מסקנות לכלל:
• דרך ארוכה לא עושים בבת אחת – אלא עושים אותה צעד אחר צעד.
• הסיפוק בהשגת המטרה לא עומד בהכרח ביחס ישר למרחקה.

מילת תודה:
• לאישה שאיתי שאפשרה לי את החופש לעשות את המעשה.
• לילדי שהתגעגעו אלי מרחוק ומקרוב.
• לחברים שליוו אותי במסע: ערן שהלך עימי יום אחד וליאת שהלכה עימי חמישה (ק"מ).
• למשפחה ולחברים שעזרו לי או ביקרו אותי או אירחו אותי בדרך: משפחת שחרי, לילי ושבט חלוואני-מנחם, משפחת אלידע, אבי, משפחות סאלם וליאני, משפחת גרוס, רז, לוי, יגאל, זיו, דני, ארז, רון ורינה, הדר, קורין (פאטה-מורגנה), אמיר, מיטל, דורון, אלה, איריס, ומשפחת ברן.
• לאנשים שפגשו אותי בדרך והיו חלק ממנה: אילן (נווה אור), דניאל (גדות) עוואד ו... (ברדלה) הסמק"ש (גדר המערכת בבקעה) חמיס וקבוצתו (עין חיג'לא), עצמון (יוטבתה), גיל (סמר) שגיא, ציון, וליאורה (בסמר)
• תודה והערכה מיוחדת ללוחמי הקרקל שליוו אותי בדרך, ובמיוחד לעמוס הסמגד, לשלי הסמב"צית, שני, שלי (הקצינה), סלמן, אילן המ"פ, בת-חן, תמיר, צליל ושאר החיילים שלא הכרתי בשמם. לא יפקד מקומם של גלית שלא מקשיבה (כמוני לפעמים) וסמיר שלא יודע לומר "טעיתי" (גם לפעמים כמוני).
• תודה מיוחדת לסמח"ט הבקעה, סא"ל דגן, שהוסיף לא מעט על חוויותי בהשתדלו להקשות את דרכי ולהטרידני בכל דרך אפשרית.

אוהב אותכם

הערה:
אלבום התמונות שעדיין בהכנה, נמצא כאן:
http://hug-elad.org/gallery/thumbnails.php?album=95
_________________
במקום שאליו אני הולך, היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ, השאירו אבן לרגלי.

[ש.ה.]

היי זיו. אהבתי את התאורים והמסקנות שלך. זה מזכיר לי אפילו את התאורים של דני מהטיול באלבניה. אני מעריך את דבקותך במסע, וסבלנותך כלפי המפריענים. וזה אגב שיכנע אותי לא לעשות מסע כזה.
שיהיה לך יום טוב והרבה מסעות
שרון

[ecyashar]

הלוואי עלינו
_________________
עזרא כהן-ישר
www.live-in-love.org