David Gurevich
הצטרף: 28 מרץ 2004
הודעות: 30
מיקום: בית-דגן
|
 פורסם: 17/12/05 23:28 נושא ההודעה: חוויות מ"אבודים בארץ בראשית", 12 / 08-10 |
 |
|
אומנם באיחור, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. סיכום קצרצר של הטיול האחרון.
מסע תענוגות של מחמוד אל ארץ הנבטים
היה זה ערב ירושלמי קריר. קבוצת מטיילים רגילה למראה חיכתה לאוטובוס המיוחל מול החניון של בנייני
האומה. מחמוד, נהג אוטובוס של חברת N, היה בדרכו לאסוף את הטיילים. אם מישהו היה אומר לו עכשיו שעוד
באשמורת התיכונה של הלילה ימצא את עצמו נוסע בדרך לא דרך, באמצע שום מקום, ללא זגוגית של הדלת הקדמית
ובאיזור שורץ נמרים ואריות, בוודאי היה פורץ בצחוק מתגלגל. הרי המשימה היתה פשוטה וברורה: "לאסוף את
הקבוצה ולהוריד בכושי [פונדק 101]". ערב עבודה, כסף טוב. אך, המציאות היתה כואבת הרבה יותר.
תחילה נוכח מחמוד לגלות שפני הקבוצה לא מיועדות לכושי, אלא למקום בלתי ברור:
"שם", הוציא מישהו מפה שכתוב עליה משהו לא ברור בסגנון "מפה של סימונים ושבילים" וטחב אצבע.
"זאת אומרת בערך שם. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק.", התנצל.
בהמשך, התברר שצריך לאסוף אנשים גם במבשרת. ואז - אבוי, התברר שיש גם לטרון, מסמיה, קסטינה ובאר-שבע!
ואיך אפשר ככה לסוע דרך ים המלח?
למחמוד לא היתה ברירה אלא לפתוח בשביתה איטלקית.
* * *
הבחורה מקסטינה מיאנה להופיע. נסיונות התקשורת בטלפון לא צלחו יפה. השליחים נשלחו לתור ברחבי
הצומת. משלחת חיפוש בדקה במקדונלדס, בתחנות הסעה לחיילים, בחניית הרכבים, תיחקרה את העוברים ושבים.
הבחורה נעלמה. לבסוף התברר שלא תגיע כלל, והפעם נשלחו צוותים חדשים - לחפש את משלחת החיפוש האבודה.
במצב רוח מרומם, כנראה בגלל המצב המביש אליו נקלע במפתיע לגמרי, המשיך מחמוד הלאה בדרכו אל בירת הנגב.
באר-שבע - הפסקה ללא עיר. כאן משימתו הקשה היתה לאסוף נוסע מסתתר, שאמור לחכות בנקודת האיסוף הקבועה
והידועה לכל. נקודת האיסוף היתה כה קבועה וכה ידועה לכל, שאף אחד לא ממש ידע היכן בדיוק היא נמצאת.
התפתח משא ומתן עיקש.
"תגיד לו שיגיע לעוקף!", ניסה מחמוד לעמוד על זכויותיו.
אחראי ההסעה [אייל כהן-ישר] לא ויתר. התברר שאין דרך ליצור קשר עם הנוסע המסתתר (ולכן הוא בעצם מסתתר).
לבסוף, הוסכם בלית ברירה על תחנה מרכזית, אלא שגם שם לא היה ברור איפה נמצא האיש.
"אני פה, מאחורי התחנה.", הסביר המסתתר כאשר בסוף נוצר הקשר. הפעם הוא תודרך להגיע רגלית אל השוק הבדואי,
שנמצא אל מול מבנה התחנה המרכזית. צריך היה דחוף למצוא חניה. מחמוד החל בביצוע מסחרר של תרגיל חניה מקצועי ומבריק:
תרגיל שהחל בד"כ בנתיב הפניה שמאלה של הצומת, במהלכו חתך מספר נתיבים, והסתיים בנתיב הימני ורק שהפעם גם בתוך
מכסה המנוע של ג'יפ חולף. הזגוגיות של הדלת הקדמית התנפצו לכל עבר. המצב של הג'יפ היה מעורר רחמים.
החוצה קפץ נהג הג'יפ, מתולתל אחוז דיבוק, שלבש חולצת "צו 8, אוקטובר 2000". החלו צעקות. כמו משום מקום הגיחו גם כתריסר
ילדים בדואים, עם הלשונות בחוץ, שהריחו כנראה את ריח הביזה.
"לעזאזל, הייתי צריך לסוע דרך ים המלח", חשב לעצמו מחמוד.
* * *
יעברו עוד שעות רבות אל תוך הלילה עד אשר יפנה מחמוד לדרך עפר החשוכה שמובילה למואה. חושך מסביב. אף אחד
מהנוסעים לא ממש יודע לאיפה נוסעים, "אבל כנראה זה הכיוון". בכיוון צריך לסוע רבע שעה, שהפכה לחצי שעה - 40 דקות.
המטיילים התבדחו ש"מקסימום נגיע למכתש". ציר הדלת הקידמית, שהפכה להיות מיותרת משהו, התנועע לו בחופשיות עם כל קפיצה
בדרך. המחשבות על אריות ונמרים שיכלו עתה להיכנס פנימה לא היטיבה עם מחמוד. מה גם, שהמטיילים הקרציות התעקשו ש"נמר זו חיה מוגנת"
ועליו צריך לשמור.
ב1:15 בלילה מתחת לפנסי האוטובוס קפץ אוהל. מבט חטוף העלה שמסביב היתה קבוצה שלמה של אוהלים ואף נשמע קול נחירות
מסור. קבוצה קטנה הצטופפה מסביב למדורה בקצה המתחם המאוכלס. האריות והנמרים נעלמו. הנוסעים התמהונים עזבו את
האוטובוס וחיש מהר פירקו את התיקים.
"קמים בחמש וחצי", הסבירו.
מחמוד המום מהתרחשויות הליל, שתה כוס תה והחל לאט לסוע חזרה - הפעם דרך ים המלח.
הטיול: היום הראשון
הבוקר בא יותר מדי מוקדם. לאורו הראשון של הבוקר התברר שהנחירות מהלילה הקודם אכן שייכים לפרצופים המוכרים
של חברי חוג אלעד. טוב לראות אתכם. התברר גם שישנם הרבה פרצופים חדשים, שבמהלך העדרותי נוספו לחוג וטרם זכיתי
להכירם. בתוך הקור הראשון של הבוקר ראיתי את אנשי ה"אתגר" עולים על האוטובוס ומפליגים. אני החלטתי להישאר ב"תוכן"
ולנצל את ההזדמנות כדי לבקר במואה.
ציר הטיול של היומיים הקרובים עבר במקביל לחלק המזרחי של "דרך הבשמים" הנבטית: שלעיניינו בארץ מתחילה מן הערבה,
עוברת דרך מואה ומתחברת למכתש רמון. בניגוד לתוואי המסומן במפה כדרך ג'יפים, אנו מצאנו לנו תאווי אלטרנטיבי
ומרתק - סכינים,הרים והרי שולחן, ואפילו כמה פיטמות!
(צריך לציין שדרך הבשמים החלה באיזור תימן ועומן של ימינו והסתיימה בנמל עזה, או ב"ים של עזה" כלשונם של כמה חברי
החוג. מדובר על תוואי ארוך של כ1,600 ק"מ לאורכו הילכו הנבטים עם שיירותיהם במסעם עם סחורות שהיו שוות הון עתק -
הבשמים. בשטח ישראל עובר רק חלק קטן מן הדרך הזו.)
"התוכן", בהדרכתו של מויש, עלו לביקור קצרצר במואה. מואה היתה תחנת דרכים בדרך הבשמים. במקום נמצא חאן מלבני,
שמזכיר חאנים נבטים אחרים בנגב (למשל, חאן סהרונים). בחאן כזה יכלה לנוח השיירה, להצטייד במים ולהמשיך בדרכה
אל עבר נקודת מנוחה הבאה. באיזור מואה היו מעיינות שניכרים בשטח בעזרת צמחיה מרובה. על גבעה מנגד קיימת גם מצדית
שנועדה כנראה לשמור על הדרך. באחד המבנים גילינו אבן שכב לפריחת זיתים, אשר לפי מויש, הובאו לכאן מעבר הירדן.
המשך המסלול עבר דרך ואדיות וגבעות צפוניות למואה, כאשר אנו מושכים באופן עקבי לכיוון מערבה, בין השאר מעל
ערוצו של נחל שביה. מויש פתח מפת לווין והצביע על המסלול. המסלע המלווה אותנו בטיול הוא צור, שהוא הסיבה לגוונים
הכהים בצילום של מזרח הרמון. מויש בקלות מעוררת הערצה קפץ למפה גיאולוגית ולאוויר נזרקו "סנונ"ים ו"איאוקנ"ים.
השעה היתה קרוב ל10, ובמצב עניינים שכזה, במיוחד אחרי אירועי הלילה הקודם, אני קיוויתי רק שארוחת הבוקר לא אבדה
איי שם בעידן הפריקמבריום...
ריסן נאכל הוא צמח מדברי, שהסיפור שלו מרתק ביותר. על מנת להדגים את תכונותיו המופלאות צריך להצטייד
בפקק מלא מים. לצמחים יש יכולת מופלאה לשרוד במדבר לאורך זמן עד אשר ימצאו שעת כושר. הזרעים של הריסן נמצאים במעין
ארונית סגורה, שכדי לפתוח אותה מויש שיפשף אותה קלות על גבי אבן. נשמע "קליק", הארונית נפתחה, ומתוכה נשלפו שני זרעים
שהושמו מיד בתוך הפקק. התברר שאם שמים את הזרעים במים, הם פתאום שולחים החוצה ריסים. זוהי דרכו של הצמח להתמודד עם המדבר.
הזרעים יכולים שנים לחכות לשיטפון. אך כאשר זה יגיע, הם יסחפו בפרץ מים אדיר, ותוך כדי כך יחבטו בסלעים מסביב. הארונית
תיפתח, הזרעים יצאו החוצה, והריסים עוזרים להם להיאחז בסלע ולהתחיל לצמוח לצמח חדש - התחלת החיים.
מראה מדהים נגלה לנו מהר דרגה (376 מ', על פיסגתו "תמרור" של חיל האוויר). לרגלינו לכיוון צפון מערב היה שטח נמוך,
דומם, מחורץ בוואדיות וגבעות בצבע לבן ופרוס כעל כף היד. שקט מסביב. ביושבך על פני תהום, נשאר רק לחשוב על אפסות האדם
מול הטבע האין סופי, שאין העין יכולה לראות את האופק ובכלל לנסות להבין את המימדים שלו. מויש הקריא כמה קטעי "נשמה".
תחנתנו הבאה - ארוחת צהריים ב"קיוסק שבין הפיטמות" - קרי, הר נקרות (408 מ'). הר נקרות הבולט מסביבתו, ניכר באופן
חד משמעי באמצעות זוג אבני צור שנשארו כמשארים על הפיסגה. העליה להר באמצעות שביל מצדו הדרום מזרחי. לאחר ארוחת
הצהריים ירדנו למטה, ובשיפולים המערביים של הר-משא הדרמנו אל עבר דרך הג'יפים של נחל נקרות. הדרך, על אף היותה
החלק הקל של המסלול, טבעה קורבנות. בסיום היום נראה זאב כמו אחד מפורצי הדרך לירושלים בתש"ח. רפי, נציג הרופאים
בחוג, המליץ לפנות מישהו לתפירת שריטה במרפאה הקרובה.
חניון הלילה נקבע בתחתית הר משא. כשבשטח עמדו כבר מספר אוהלים והחלו דיבורים על קולינריה, הופיעו מגששים בדמדומי
הערב, ראשוני קבוצת ה"אתגר". המדורה, המרק, הפונדיו של עזרא, העוגה של דני - גרמו לי להיזכר בטעם האמיתי של טיול
שטח טוב של חוג אלעד. יישר כוח!
הטיול: היום השני
יום למחרת החל בעליה לפסגתו השטוחה של הר המשא, וממנו תצפית על הסובב אותנו ואל המשך המסלול. במהלך העליה נצפו
עריקים מה"אתגר" ל"תוכן". אני לעת עתה נשארתי עם ה"תוכן". לאחר שירדנו באותה הדרך, הקפנו את הר המשא ממזרח ומצפון,
ובכך השלמנו למעשה את הקפת הר המשא מכל צדדיו. הוואדיות צפנו שלל הפתעות, בין השאר גלגולת וקרניים של יעל זכר וכן
אתר התיישבות מתקופה לא מזוהה (מויש העלה השערה שאולי מדובר על מלכודת נמרים).
לארוחת הבוקר נפגשנו עם ה"אתגר" במורדות הצפוניים של הר-נקרות, על שפת תהום מרהיב. מכאן המשכתי לטייל עם "האתגר".
ליאור לא איבד מגמישותו מאז פגישתי האחרונה עימו, וכאילו דבר של מה בכך קיפץ לו להנאתו בין הגבים והמצוקים של נחל מעוק.
עלינו במצוק הדרומי של נחל מעוק. ליאור, עזרא, שרה ואחרים ניסו וטיפסו דרך סדקים מדהימים במפל, ואילו שאר הקבוצה
עלתה למעלה בדרך הישרה - וכך מצאה את עצמה לאחר מאמץ מפרך בראשו של הר שולחן (ללא שם), מורם מסביבתו, שדמה באופן
מדהים למצדה.
"הי, חבר'ה, הולכים לשם!", צעק ליאור, הצביע לכיוון ההפוך ומצדה נפלה שנית.
המשך המסלול עבר דרך הר בדד, מדהים ביופיו, וסכין בדד שמקשר בין החלק הדרומי והצפוני של ההר. על הסכין גילנו אתר
פרההיסטורי יפהפה, עם מגוון עצום של כלי צור, שלטובת הצילום אספנו בתערוכה. ארוחת הצהריים התקיימה לרגלי הר בדד.
אחרי הארוחה, ליאור העשיר את ידיעתנו על תולדות הנבטים. הבשמים עליהם מדברים - הם בעצם מור ולבונה - אותם צרך העולם
העתיק בכמויות. בכל מקדש אלילי היו הקרבות קורבנות. כוהן פאגני, שכל היום עסק בשחיטת בע"ח, הסריח בצורה יוצאת
מן הכלל. על מנת להפיג את הריח השתמשו בבשמים. בבשמים השתמשו גם לצורכי קבורה. כדוגמא המשיך ליאור לספר על טקס
קבורה מרשים שנערך ברומא לאישתו של הקיסר טיבריוס, ומשום שברגע זה ממש הופיע בוואדי מויש, זכתה מיד אישתו המנוחה של
הקיסר לכינוי "יתברך שמה!".
המשך המסלול עבר בוואדיות דרומית לשביל הכחול של נחל גלד. על ריצפת הוואדיות נמצאו אמוניטים לרוב. חובבי הזואולוגיה
האקזוטית בוודאי ישמחו לשמוע, שאמוניט זהו בעצם בע"ח, שיש לו קווי דימיון רבים עם התמנון ועם הדיונון, רק שבניגוד
להם האמוניט חי בתוך צדפה. כמוהם לאמוניט גם היתה זרועה ציד, וגם הוא היה חסר חוליות. כאשר גדל היה עובר מחדר לחדר בתוך
הצדפה הענקית, כאשר החדרים היו מותאמים בהתאם לגודלו (זו הסיבה לקווים שמחלקים את הצדפה). אני ניסיתי לדמיין איך זה יכל
להיות לפגוש דבר כזה בים שט לעברך, והמחשבה לא הרגיעה אותי יותר במיוחד.
לאחר התחברות לשביל הכחול, עברנו על פני הכרבולת, ובאור אחרון עלינו לדרך ג'יפים השחורה של נחל ארדון. ברוכים הבאים
למכתש רמון! המכתש פגש אותנו במספר דיקים - מילוי של סלע מגמתי בתוך סדקים של סלע משקע. התברר, שגם דיקים זו אחלה מעשיה.
אחד הדיקים נקרא "אריכה", משום שהוא צר וארוך, ואילו הדיק הצפוני ביותר נקרא "האב ובנו", משום שבצורתו הוא מזכיר
אב (מרוקאי) שמתכוון להחטיף סתירה מצלצלת לבנו המעצבן. מי אמר שגיאולוגים נטולי חוש הומור?
התנחלנו בחניון של רמת סהרונים, ועם כוס תה חם (תודה עזרא!) תחת כוכבים חיכינו לקראת בואם של אנשי ה"תוכן".
טיול כיפי, עם הרבה מדבר, שטח, ריח הלילה ומעט שעות שינה. 
* * *
המדבר אינו יכול להחליט
אם ישאר מדבר או לא.
רק האדם יכול להחליט על כך.
ירצה האדם, יהפוך ארץ נושבת למדבר שממה.
ירצה - יהפוך את המדבר לגן פורח.
לי אין ספק שהמדבר,
על אף חוסר האונים מול האדם,
יודע היטב את מה שהוא רוצה.
אני משוכנע שהמדבר
היה רוצה להישאר כפי שהוא.
(עמוס קינן)
_____________
להתראות,
- דויד
נ.ב. שירטטתי את מסלול הטיול על גבי מפה. מי שרוצה העתק סרוק, מוזמן לשלוח אימייל אלי.
נ.ב.2. כל מי ששאל אותי בטיול / לא יכל להגיע בפעם הקודמת: אני עורך הרצאה נוספת על טרקים
בניו-זילנד ביום ד' הקרוב (21/12/2005). במהלך ההרצאה יוקרנו כ240 צילומים, קצת חוויות .
והרבה טיפים על איך ואיפה לטרק בניו-זילנד. ההרצאה בחנות "למטייל" בראש"צ (קניון הזהב),
בשעה 18:30, הכניסה חינם.
נערך לאחרונה על-ידי David Gurevich בתאריך 24/12/05 20:58, סך-הכל נערך 3 פעמים |
|
FAQ
חיפוש
רשימת חברים
קבוצות משתמשים
הרשם
פרופיל
התחבר כדי לבדוק הודעות פרטיות
התחבר
