נפאל ונמסטה - חוויות [חלק א']

[David Gurevich]

נפאל ונמסטה - חוויות מהטיול בנפאל. חלק ראשון
- “This is not good!” , הכריזה בחורה לא מוכרת שעמדה לפניי בתור במבטא ישראלי בולט.
עמדתי בתור בשדה התעופה של קטמנדו, בירת נפאל. השדה נראה יותר כמו תחנת אוטובוס גדולה מאשר שדה תעופה בין-לאומי. הבניין נושן, חשוך משהו ובנוי לבנים חומים. לוח הטיסות האלקטרוני לקה בתצוגה מקולקלת, האותיות קפצו והקשו על פיענוח. בDuty Free היו ארבעה מדפים שלמים. עד הטיסה לבנגקוק היה לי כשעה. עמדתי בתור ללגום תה של בוקר בבית-קפה מאולתר. לגימת תה אחרונה בנפאל. הבחורה הישראלית שעמדה לפניי בתור התעקשה להוכיח משהו לנפאלי שהגיש לה את כוס הנס קפה.

- "This is not good, the coffee…I can’t drink it like this.", המשיכה הבחורה בפנים זועפות. הנפאלי הביט בה בתמהון. הוא פשוט לא מבין. למראה הנפאלי השואל ניסתה הבחורה לרדת לעומקם של הדברים:
- "The milk is… ", בקטע הזה פנתה הבחורה בעברית לחברתה שעמדה לצדה: "ממי, איך אומרים "חמוץ" באנגלית?".

ניסיונות השכנוע לא צלחו. הנפאלי רק משך בכתפיו. הבחורה לקחה את הכוס החד-פעמית לצד וגמרה אומר את הקפה עם סיגריה, ויהיה מה. בזמן שעסקה בהכנסת הסוכר לכוס פרקה את תסכולה הרב אגב מלמול חרישי בין שיניה, בשפת הקודש כמובן. "אם אני מקבלת קלקול קיבה, אני חוזרת לנפאל ורוצחת אותך!". יש לציין, כי הקורבן הפוטנציאלי של הרצח כבר החליף חיוכים עם איזה תייר גרמני בנוגע לעוף המוזר שעמד בדוכן דקה לפני כן.

האמת היא, שכדי לטייל בנפאל מוכרחים לשנות את הראש. זוהי ארץ שחושבת לגמרי אחרת. צריך להפסיק לצפות שדברים יקרו כפי שהיית רוצה או כמו שהגיוני שיקרו. ההפך, כאשר הדברים קורים כמו שהתכוונת שיקרו – צריך להיות מופתע לחלוטין. לא תמיד זה קל. למשל, הייתי מופתע לחלוטין כאשר כל המטען שלי אכן הגיע בשלום לבנגקוק, אפילו שטסתי עם החברה הקיקיונית Royal Nepalian Ailrlines. מפתיע בהחלט. בזמן הטיסה כבר הטוויתי תוכנית פעולה מה אני עושה וכיצד לשכנע את הנציגים הנפאלים להחזיר לי את הציוד. עוד יותר הייתי מופתע כאשר חבר לטיסה שלח את המטען שלו ישירות לנתב"ג, וזכה לקבל את כולו וללא רבב, מבלי לעשות ביקורת פיזית בבנגקוק. פשוט חסר תקדים בהיסטוריה הנפאלית.

* * *

את ההלם ("שוק") התרבותי הראשון חטפתי בקטמנדו, בלילה הראשון בנפאל. נוסעים משדה תעופה. אני חולק מונית עם עוד כמה ישראלים שהכרתי בטיסה. המונית המקומית היא משהו כמו פיאט אונו או Lada, מלפני עשרים שנה. השעה סביב שמונה בערב. חושך ברחובות, אין פנסים, אין מדרכות. המוני נפאלים מגיחים מתוך האפלה יש מאין. התנועה זורמת – כל אחד לכיוון שלו, ללא נתיבים, ללא שום סדר: אופנועים, ריקשות על בסיס אופניים, מכוניות. כל שניה יש צפירות של רכבים. בקומות התחתונות של הבתים יש אור נירות. העיר החשוכה נראית כמו מחנה פליטים גדול. מה קורה פה? מה זה כל המקום הזה? לאיפה הוא לוקח אותנו?

הנהג הביא אותנו עד בית-חב"ד. לבו של רובע התיירותי של קטמנדו, הTamel. הזמן היה ערב יום שישי והכל עסקו בסעודת שבת. התברר שבקטמנדו יש הפסקות חשמל יזומות, והגאונים יוזמים אותן בדיוק בין 7 ל9 בערב כשרק מתחיל הערב. עברה עוד שעה עד שהתפנינו לחפש מקום לישון, Guest House בלשון המזרח. החבר'ה מהטיסה, שהגיעו מטיולים בארצות מזרח אחרות, מצאו גסט האוס חשוך, עם קירות מתקלפים, מיטות מלוכלכות ושירותים דולפים. המחיר – 300 רופי לשלושה (סה"כ 15 שקל). החבר'ה מאוד התלהבו.
" איזה מחיר! אלו תנאים!", היללו כל אחד בשבחו של המקום.
אזרתי אומץ והלכתי לבדי, בלילה, לחפש גסט האוס אחר.

תמונה 1: רחובות צרים בין בתים, ללא מדרכות. חושך בחוץ (זה בסדר גם כאשר אין הפסקת חשמל, ההמצאה של תאורת רחוב לא הגיע עד קטמנדו), שלוליות אחרי הגשם, חנויות סגורות. אני הולך בכיוון לא מוכר מחפש שלט עם שם מלון שהמליץ לי חבר טרם יצאתי מהארץ. מכל סימטה חשוכה שאני עובר מגיח נפאלי, שמנסה למכור לי חשיש או קבצנים פיסחים ועיוורים. הקבצנים יושבים ממש על גבי האספלט השבור של הרחובות. כלבים מתרוצצים.
" אם אני יוצא מזה בחיים, זה יהיה נס".
זאת היתה הנחיתה הרכה בקטמנדו.

אחרי חצי שעה מצאתי את המלון המבוקש. שם גיליתי את מתן ואסף, שני החבר'ה שאותם פגשתי ב"קשר הישראלי" בבנגקוק. לקחתי חדר שנראה סביר, עם ריהוט ומקלחת צמודה, 15$ ללילה. המצעים היו מלאים בכתמים. ביקשתי מן "המנהל" שיחליף, בינתיים הלכתי להביא את התיקים מבית-חב"ד. חזרתי וגיליתי שאומנם המצעים הוחלפו, הכתמים המוכרים נעלמו, אבל במקומם התגלו כתמים חדשים ופרחוניים. קראתי ל"מנהל" מן הקבלה והצבעתי על הכתמים. הלז החיש לעזרתו נער נפאלי צעיר, שלמראה הכתמים הבעיתיים לא חדל מלהתפקע מצחוק. הנער רץ למחסן ושב עם ערימה של עשרות מצעים בידיו.

תמונה 2: אני עומד בחדר ומביט מהצד על ה"מנהל" אשר עם נושא כליו הצעיר עסוקים במלאכה. על המיטה שרויה ערימת מצעים מקופלים היטב. ה"מנהל" ונערו שולפים סדין חדש מהערימה ופורשים אותו באוויר, בוחנים אותו כמה שניות, ומשמתגלים כתמים ירקרקים - הסדין מצטרף לערימת הסדינים הפסולים משכבר על הריצפה. הערימה על הריצפה הולכת וגדלה. נושא הכלים הצעיר עושה כמיטב יכולתו לא להתפקע מצחוק כדי להמשיך במלאכה.

לאחר דקות אחדות נמצא סדין שגוונו, פחות או יותר, אחיד. "המנהל" פנה אליי:
"Ok ok, sir?"
הינהתי בראשי. למי יש כבר כוח לכל זה. ברוכים הבאים לקטמנדו, Namaste!

* * *



"תצא כמה שיותר מהר מקטמנדו. סע לפוקרה, כל הסידורים לטרק אפשר לעשות כבר משם.", יעצו לי חברים בארץ בזמן שעוד תיכננתי את הנסיעה לנפאל. החברים הפליגו לספר בשבחה של העיירה. סיפרו על מקום שליו,
שיצא שמו הטוב למרחקים בגלל מאפיות רבות, מסעדות שקטות, והכל לשפת אגם שמימיו זכים. אגדה של מקום. פוקרה היא בסיס ליציאה לטרקים ברכס הרים הסמוך, האנאפורנה, שפסגותיו המושלגת – כך מסופר – מתנשאות מעל העיר.
- "משהו כמו Wanaka?", שאלתי את ברק, חבר שתידרך אותי בארץ, ואשר זכר הפגישה המשותפת בניו-זילנד עדיין טבוע בשנינו.
Wanaka הניו-זילנדית באמת מקום קסום. אם ישאלו אותי איפה בחלומותיי הייתי רוצה לחיות, אם לא בארץ, אז רק בWanaka: עיירונת שקטה לשפת אגם צלול, בין הרי האלפים הדרומיים של האי הדרומי בניו-זילנד. כל כך נהניתי שם, שבטיול הגדול לפני חמש שנים חזרתי לשם שלוש פעמים.
- "כן, משהו כזה, כמו Wanaka. בערך", אישר ברק.
"אם כן, הכל ברור", חשבתי. "פוקרה היא Wanaka הנפאלית".

רק כ200 ק"מ מפרידים בין קטמנדו לפוקרה, דרך אותה עושה אוטובוס "תיירים" נפאלי בזמן הבזק של משהו כמו שבע שעות. חישוב פשוט - 30 קמ"ש. המחיר: 250 רופי לראש (12.5 ש"ח). הנוף אומנם יפה, אך האוטובוס קופצני – כמעט כמו לנסוע על דרך עפר. על אדן החלון של הנהג מונחות חבילות של ביצים. עדיין שלמות, אנחנו מתפללים שתישארנה כך. באיזה כפר חוסמת את הדרך הפגנה. אנחנו עוצרים ומחכים. החום מציק. למרות שכתוב על האוטובוס "Air Conditioned" הטמפרטורה בתא הנוסעים מווסתת אך ורק על-ידי חלונות פתוחים לרווחה. אז למה כתוב שיש מזגן? כי זה אופנתי. יש גם מאווררים קטנים שמותקנים מעל המושבים, אבל הם לא פועלים. מטעמי חיכסון. אבל מה לא עושים בשביל לחזור לWanaka?

מגיעים לפוקרה אחר הצהריים. האוטובוס עוצר סמוך לרחוב התיירים הראשי, הLakeside street. הרחוב הוא דרך אספלט שבורה. כאן לא קופצים עליך שלושים נפאלים כמו בקטמנדו; גג שלושה נפאלים. י. אבל גם פה יש שפע קבצנים ונהגי מוניות שמנסים בכל כוחם למשוך אותך עם השאלה האקטואלית מתמיד "Where you go?". פרות משוטטות במרכז הרחוב, כאילו זה מקומן הטבעי עם המוניות והאופנועים. פרות מלוכלכות, מזכירות במשהו כלבים מוזנחים. האגם ירוק בגלל האצות. בקבוקי פלסטיק שטות עליו. הו, Wanaka, אייך?

* * *

פוקרה אומנם לא ניו-זילנד, אבל האמת שצריכה להיאמר היא שפוקרה מקום נחמד ביותר, בוודאי ביחס לקטמנדו. כאשר חזרתי מהטרק ביליתי בפוקרה שלושה ימים מבלי אפילו להרגיש. הכל עניין של ציפיות.

השפה השולטת בLakeside של פוקרה היא, כמובן, עברית. את היום הייתי מתחיל בארוחת בוקר ב"קפה שנקין". שם גם נפגשת כל הישראליאדה בתחילת היום. מיותר לציין שיש שלטים בעברית, תפריטים ואפילו מלצר נפאלי ששומע ודובר את שפת הקודש.
- "חבר'ה, מישהו יודע איפה יש מכבסה עם מייבש?", שאלתי את החבורה שהתאספה בקפה שנקין יום אחרי שחזרתי מהטרק. טיילתי בהרי האנאפורנה 21 יום, והבגדים הסריחו כהוגן. עתה היה יום גשם בלתי פוסק. נדמה כאילו אחרי חודש של מזג אוויר חמים ונעים, סוף כל סוף, נפתחו ארובות השמיים. אבל מה עושים עם הכביסה? לשאלתי שמחה להתנדב בחורה אחת.
- "כן, בטח! אתה הולך פה עם הרחוב שמאלה, חמש דקות, יש שם "מכבסת תל-אביב". היא רצתה יותר בגלל הייבוש והגשם, אבל מייבש יש לה והכביסה מריחה מעולה. "מכבסת תל-אביב"."

ואכן, המוני בית-ישראל שוטפים את פוקרה. כאשר מסתובבים ברחוב שומעים יותר עברית מאשר, לצורך העניין, בסימטאות ירושלים העתיקה. מכל מקום מבצבצים סנדלי שורש וכיסויי תרמיל מלאים – שני סימני זיהוי המובהקים של התרמילאי הישראלי המצוי.

פוקרה מלאה בשלטים בעברית, סוכנויות טיולים עבור ישראלים, בתי קפה ומסעדות עם תפריטים בעברית. בחנויות הספרים תמצאו ספרים בעברית למכירה. "יוסי ציוד מטיילים" מוכר ציוד טיולים במחירים "שווים לכל נפש". הקיצור, אין יותר תל-אביב מזה. טוב, אולי הגזמתי, רק טבריה תחתית. עם האגם.

אגב, יודעי דבר מספרים מעשה בנפאלי אחד שהחליט לפתוח סוכנות טיולים בפוקרה. יום אחד נכנסה לשם קבוצת ישראלים והוא עזר להם לארגן רפטינג. המאורע קרה אחרי שמספר סוכנויות אחרות רימו אותם. השייט היה מוצלח ביותר, והחבר'ה החליטו לגמול טובה: כדי למשוך לקוחות הם הציבו שלט בכניסה למשרדו עליו נכתב: "סוכנות מאיר סוויסה". הבעלבית, כך לפי הסיפור, היה דומה ביותר למאיר סוויסה. וכך, בדרך של הלצה לפי שנים רבות, נוסד המוסד המכונן בחיי כל תרמילאי ישראלי בנפאל – סוכנות "סוויסה". סוויסה עצמו מגלגל את הכסף הכי טוב בנפאל ומספר בעלי עסקים התלוננו באוזניי שהם לא מבינים מדוע "כל הישראלים הולכים רק לסוויסה". למה? נסו לרמות פחות.

לא רק שמו של סוויסה התפרסם בעולם, אבל מתברר שישראל מוכרת מבין אומות העולם בנפאל. כאשר טיילתי בקטמנדו עם סשה, חבר מבלרוס, נתקלנו בסיטואציה הבאה. סשה, בהיותו אירופאי, לא תמיד יכל להתעלם מההצקות עם השאלות המעצבנות של בעלי העניין. באחת הפעמים התפתה לענות לשאלה הניצחית שהוצגה לנו על-ידי מקומי זה או אחר, אשר מנוסחת היטב ומטרתה - ללא שום בושה - למדוד את יכולתו הכלכלית של הקונה הפוטנציאלי ויכולתו לעמוד במקח:
- "Which country?", דרש הנפאלי.
- "Belarus!", ענה סשה.
הנפאלי קימט את מצחו. בלרוס, מה זה? סשה ניסה להסביר לו היכן נמצאת בלרוס, אי שם "באירופה, ליד רוסיה".
- "I’m from Israel", נכנסתי אני לשיחה כדי להוריד קצת את המחיר.
- "Aaaa!", ענה הנפאלי. "Israel, very big country, very big country!", פסק בהחלטתיות.

באותו עניין, פגשתי זוג פולנים תרמילאים. חבר'ה צעירים ונחמדים. הם שמחו לבשר לי, שבספר הטיולים שלהם בפולנית רשום הטיפ הבא: "אם אתם מחפשים מקומות טובים וזולים – תלכו היכן שהולכים כל הישראלים".

* * *

ממי, אז נכון החלב חמוץ. זה חלק מהחוויה. תחשיבי שזה חלב יאק, ויש לו פשוט טעם ייחודי.

(המשך יבוא)

---
אלבומי תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=153425&id=621151200&l=faa17e92f9
http://www.facebook.com/album.php?aid=159579&id=621151200&l=3c728e3ac
_________________
- דויד