סיכום הטיול לנגב הצפוני

Masha · הצטרף: 10 דצמ' 2008 הודעות: 11

אומרים, שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. כמה שזה נכון. גם אם יש רק שתי מערכות ובתפקיד האקדח מופיע חבל. מה שחשוב לבניית המתח זה שהדמויות הפועלות לא מודעות לכך, שלנשק הקטלני תהיה השפעה כלשהי על חייהם. בדיוק כמונו. מצאנו חבל בראש אחד המפלים, קשור לסלע ומוכן לגלישה. המדריך גילגל את החבל והכניס אותו לתיק. הסתכלנו עליו והעמדנו פנים שהוא לוקח את החבל במסגרת איסוף הזבל. או שבדיוק חסר לו חבל כביסה בבית. ובאמת, מה לנו ולחבל? אנחנו, הרי, הולכים רק בשבילים המסומנים. ובכלל, באנו בשביל האקסוגירות.

אקסוגירות, אמוניטים, פקטנים (או אולי פקמנים או קפמנים) ושאר מיני ירקות. סליחה, לא ירקות, אלא פירות ים קדומים. כל אחד מהם זכה לשם פרטי מהמדריך ולמנה גדושה של התלהבות מכולנו.

בדרך ראינו גם סדק נחמד, שמאד רצינו להיכנס ולראות מבפנים, רק שהגישה הייתה קצת בעיתית.
"איך נרד?" שאלנו את המדריך שכבר היה בפנים.
"אה, זה לא בעיה" ענה המדריך, כהרגלו. ליתר דיוק, זה היה רק הקול שלו. כי הוא עצמו כבר היה בקצה השני של הסדק, תלוי עם הרגליים למעלה על איזה מדף סלע ומתלהב מעוד מאובן, או שכבה, או תצורה. טוב, כזה הוא, לפעמים צריך להזכיר לו שישנם גם אנשים שכח הכובד ממש פועל עליהם. ושרובינו נעים במהירות שנמוכה ממהירות הקול.

בסופו של דבר, הסדק ההוא הסתבר כידידותי למדי. ובכלל, היום הראשון היה פסטורלי ונטול הרפתקאות מיוחדות. רק למחרת העלילה התחילה להסתבך.

במהלך היום השני עלינו כמעט עד ראש המפל של אחד הערוצים ולא ראינו שום דרך להמשיך.
"עולים דרך הסדק" קבע צביקה, מצביע על פתח צר ואנכי לחלוטין. הסתכלנו על הסדק בעיון רב. חוץ מזה שהוא היה צר מדי אפילו לחולה אנורקסיה ונטול נקודות אחיזה כלשהן, הוא היה מושלם למעבר אדם. "טוב, נחכה למדריך" – הציע צביקה, כשראה את חוסר האמון שלנו – "יש לו חבל". זה הרגע, שהדמויות מבינות, שהאקדח, שראו במערכה הראשונה, לא נועד אך ורק לקישוט הקיר.

המדריך הגיע, אמר ש – "אה, זה לא בעיה", טיפס עד למעלה תוך כמה שניות וקשר את החבל. הרגשנו איך המחזה שלנו הופך מקומדיה בינונית לטרגדיה יוונית, רק בלי הקתרזיס.

בהמשך היום, בערוץ האלמוני המדהים שנפלנו עליו במקרה לחלוטין, נתקלנו במפל. ושוב המדריך קשר חבל. (ושוב אמר "אה, זה לא בעיה"). מזל שהאקדח יכול להפתיע רק פעם אחת, כך שכבר לא התרגשנו מזה יותר מדי. גם הערוצים הרכים במחצבות סביב הר צין היו מדהימים, וגם שם הגענו למפל, אבל ויתרנו על החבל. השעה הייתה מאוחרת, והיינו בטוחים שקבוצת התוכן כבר מחכה לנו בחניון הבולבוסים עם האוטובוס.

אז עשינו "אחורה פנה", ואחרי כמה סיבובים סביב הר צין, ובעיקר סביב הזנב של עצמנו, הגענו סוף-סוף לחניון. האוטובוס לא היה שם. המדריך צלצל לנועם (מדריך התוכן) וגילה שהאוטובוס תקוע במעלה עקרבים עם איזו תקלה.
"בטח ייקח להם עשרים דקות להגיע לפה" – העריך המדריך בקול מלא בטחון עצמי. הבנו שהמחזה שלנו הוא לא בדיוק דרמה קלאסית, שבה ברגע שהאקדח יורה, ההצגה נגמרת. אצלנו, לעומת זאת, הכל רק מתחיל.

התארגנו להמתנה. אנשים חכמים אספו קצת קרשים. הוצאנו את שאריות האוכל והבגדים החמים שהיו לנו והתכרבלנו ליד המדורה הקטנה.
כעבור עשרים דקות הטלפון של המדריך שוב צלצל.
"מעולה" אמר המדריך אל תוך השפופרת. "אנחנו בחניון הבולבוסים. מחכים." ניתק והסביר לנו בקול מעודד: "הם תיקנו את התקלה. עכשיו הם בדרך אלינו. אני מעריך שתוך עשרים דקות הם יהיו כאן". התקרבנו עוד קצת למדורה וניסינו לשיר. מדי פעם זרקנו מבט מלא תקווה לצדדים, לזהות מרחוק את אורות האוטובוס המתקרב.
כעבור כמה זמן שוב נשמע צלצול.
"בסדר גמור." הסכים המדריך עם הטלפון ומיד שיתף אותנו: "עכשיו יש להם פנצ'ר. אבל הם לא יתקנו אותו.
הם באים לקחת אותנו קודם. עשרים דקות הם כאן." המדורה פיזרה מעט חום והרבה עשן. כבר מזמן החשיך. לאף אחד לא היה חשק להסתכל על השעון או לצדדים.
הזמן חלף והטלפון צלצל שוב:
"הבנתי. אני אבדוק. מישהו יודע איך מגיעים לכאן דרך המפעל?". המדריך נשמע אופטימי מתמיד. "הם ניסו להגיע לחניון בשביל המסומן, אבל השיטפון חסם להם את הדרך. " – הסביר לנו והמשיך את השיחה עם נעם: "כן, יש לי טלפון של מישהו שעובד במפעל. רק שהוא כבר לא עובד במפעל. ומי שעוד עובד במפעל לא עונה לי. בכל מקרה, תסתובב וסע עד הרמזור הראשון".
התחלנו לשקול לצאת לכביש בכוחות עצמנו. עברו עוד הרבה דקות ארוכות. הגיע שלב הבדיחות השחורות.
הטלפון צלצל:
"מעולה" – התלהב המדריך אל תוך השפופרת. – "כל הכבוד", והסביר לנו בפנים קורנות: "הם הצליחו לסובב את האוטובוס!".

שוב צלצול. הפעם, כנראה, בצד השני של הקו מישהו התעניין בשלומו של המדריך. הוא ענה בכנות:
"יהיה יותר טוב, אם תעזור לי". והתחיל להסביר. שאנחנו כאן, בחניון הבולבוסים. קפואים. עייפים. והאוטובוס אי שם, בתוך המבוך האינסופי של מתחם מפעל צין. והסיכוי שלנו להיפגש קרוב לזה של שני קווים מקבילים. אבל אנחנו מאד רוצים להיפגש. מאד. האיש בצד השני של הקו הבין מהר. מיד הרים טלפון לש"ג, למנהל המשמרת ואולי אף למנהל המפעל עצמו. מי צריך קשרים, כשיש מדריך כזה.

הטלפון הבא היה מנעם. הם הגיעו לש"ג של המפעל, שם חיכתה להם קבלת פנים מלכותית וליווי עם צ'קלקה.
"הם בדרך" – הודיע המדריך. "יהיו כאן תוך..."
אבל אנחנו כבר ידענו לבד. עשרים דקות.

אביב הלמן

מאשה, מאשה,

את אלופה!!

אין, פשוט אין עליך!!!

שי לוין · פורסם: 14/04/11 21:39 נושא ההודעה: מעולה!

יישר כח!

ora meir · הצטרף: 15 דצמ' 2002 הודעות: 36

אכן, אין עליך...
אגב, בדיוק אחרי שסיפתי לך על יובל אלבשן ("תמיד פלורה") נתקלתי בעיתון בקטע (קצר, יחסית) שכתב שבכוונתי לסרוק ולהעביר אליכם (בהנחה שאתם מעוניינים... לאיזו כתובת?
_________________
אורה מאיר

ora meir · הצטרף: 15 דצמ' 2002 הודעות: 36

אוף, התפנצ'ר לי! בסה"כ רציתי גם אני לפרגן למאשה ובנוסף - לבקש את הדוא"ל הישיר שלה ו/או של אריאל לשלוח להם קטע סרוק, ואיזה בלגן נהיה...
_________________
אורה מאיר

אייל הירושלמי · פורסם: 16/04/11 23:39 נושא ההודעה: מגילות ארוכות

מגילות ארוכות זמן לקרא יותר מלהקדיש על הטיול שלא הייתי.
סוף עונת הפרחים בימים אלו.
_________________
כיף לטייל בארצנו הקטנה והיפה