ממואה לכרבולת חרירים - תאור

[ש.ה.]

בנייני האומה, האוטובוס מאחר כדרכו. כשהו הגיע - הנהג לא ידע מה צפוי לו. נאמר לו בהתראה של שעה שהוא אמור לנסוע עד הקילומטר ה 101 ולחזור.
איסופים והפסקות מכיוון ההשפלה - הוא לא שמע על זה.
בתחילה העלינו את הציוד לאוטובוס, וכשהתברר שמה שהנהג יודע זה לא מה שאנחנו יודעים אז חשבו משום מה שזה האוטובוס הלא נכון, וכולם ירדו מהאוטובוס.
אז נעשו בירורים וטלפונים לגורמים שונים, ואישרו שאכן זה - זה, והנהג הפנים - יצאנו לדרכנו.
היינו מעט אנשים והיה לנו אוטובוס גדול. זה היה פיצוי מה על הפעם הקודמת שהיה אוטובוס גדול עם כמות אנשים וציוד של שניים.
אם כי אין דבר מושלם, ומסתבר שגם לזה היה מחיר.
בדרך באיסופים כשהגענו לתחנת דלק בקסטינה (אני מניח) שם היתה אמורה לחכות לנו איזו בחורה. חיכינו שם זמן מה והיא אינה. דויד גורביץ יצא לערוך חיפושים אחריה. בינתיים אייל הירושלמי מצא את מספר הטלפון שלה והנהג התקשר אליה. מסתבר שהיא לא באה כי לא הרגישה טוב (ולא טרחה להודיע) "תרגישי טוב וסליחה שהפרענו לך" אמר לה הנהג.
אייל ירד להודיע לדויד והנהג אמר שזה - איך ששמע על בחורה רץ לחפש. ככה זה גברים. מה אפשר לעשות
כשהגענו לבאר שבע היה לנו גם לבצע איזה איסוף, אבל השאלה היתה היכן נמצא אותו פלוני.
יצרו איתו קשר, אבל גם הוא לא ידע בדיוק היכן הוא נמצא. הנהג תאר לו את מיקומינו וגם הלה ניסה לתאר לו משהו מתוואי הנוף אבל לא יצא מזה הרבה. "מיסכן הוא לא יודע איפה הוא נימצא" אמר הנהג.
מימינינו היה השוק הבדווי. משמאל התחנה המרכזית. חנינו בצד הנתיב הימני. ואז הנהג החליט לנסוע אליו ופנה לנתיב השמאלי כדי לפנות אל התחנה. ואז ראינו אותו מגיע, אז הנהג פנה ימינה אל הנתיב הימני שאחרי הרמזור תוך שהוא חותך שני נתיבים. אבל ההתקרבות אל המידרכה לא נישלמה, מפני שאז נישמע קול דפיקה וג'יפ (ג'יף) קפץ לבקר בדלת הקידמית תוך שהוא מפזר אותה לכל עבר וגם קצת קרע אותה ממקומה. אחרי דין ודברים בין הנהגים וחילופי פרטים וניקוי הרסיסים, ואחרי שהצליחו איך שהוא להשיב את הדלת למקומה, זאת אומרת המסגרת שלה, דבר שעיכב אותנו 20 דקות או חצי שעה - יצאנו לדרדנו
עתה היה לנו מיזוג טבעי. כמה מהבנות שישבו מקדימה עברו לאחור מסיבה כל שהיא.
נקווה שלא ידפקו אותנו גם מאחור, אמרתי
כשהגענו לדימונה - הצפוניים כבר לא היו, מטעמים הידועים להם
כשהיינו בכביש הערבה לפני הפניה המשוערת לכיוון מואה, שלא ידענו בדיוק היכן זה (כי היו לאורך כמה קילומטרים שלטים המודיעים ש...כאן זה האתר של מואה. כנראה שהיו כמה מואות) עד שזיו (שעשה את המסלול ברגל כידוע) אמר: "זה היכן שיש שלושה שלטים"
פנינו ונסענו על דרך עפר (שלא נראתה שונה מכל דרך עפר אחרת) ונסענו לאיטנו. עוד מעט יאיר היום ואולי נמצא את האחרים שקדמו לנו, משכימים לעמל יומם.
מה עושים? התקשרנו לאיל. הלה אמר כנראה משהו כמו: מסלול שחור רבע שעה נסיעה.
אבל הזמן כנראה יחסי והרבע שעה חלפה הלכה לה והפכה לחצי שעה. הנהג אמר לאייל הירושלמי שישמור על הפירצה בדלת שלא יקפוץ פנימה איזה אריה. הנהג נסע בזהירות וניסה להמנע מעצי השיטים שעשו לשרידי האוטובוס מה שלא עשה הג'יפ בבאר שבע.
לבסוף אחרי ספארי לילי ראינו אותם. רובם היו בשלבים שונים של שנת חלום. אחדים היו ליד שרידי המדורה הדועכת. הזמננו את הנהג (שעכשיו מותר לציין ששמו מחמוד) לשתות תה במדורה, ואחר כך הוא לקך את מה שנשאר אל המוסך, ואנו פרשנו
ואז, זמן מה אחרי שהצלחתי לחטוף איזו תנומה קלה - התחילו אנשים להסתובב ולפטפט ולהקים רעש והפריעו לי לישון
המשך יבוא...

[אייל הירושלמי]

נכון הייה קשה בדרך, אבל מי זוכר את זה אחרי הטיול היפה בלב המידבר.
השמש הנופים ההרים המדריכים האנשים השקט המרק השקיעות הדימדומים הטיול הלילי כוכבים והירח השיממון מדבר בלי פרחים ומיים בחום החורפי.
_________________
כיף לטייל בארצנו הקטנה והיפה

[ש.ה.]

אחרי שהעמסנו את הציוד על העגלה של איציק מעוז, טיפסנו לגיבעה ששם יש אתר של מואה על דרך הבשמים עם בית בד, היא "קצרה", שם צפינו בזריחה, ומויש נשא דברים אודות האתר.
אחר כך ירדנו והלכנו בכיוון כללי מערבה.
בדרך ראינו ממרחק כקילומטר שני גדולי ארץ - פראים שרצו והתרחקו עד שנעלמו מאיתנו. מישהו הוציא מצלמה קטנה במחשבה לעשות להם דיוקן, אבל חזר בו.
מויש הפליא לעשות בחידודי לשון והרבה חידושים נתחדשו לו. וזה ידוע למי שמטייל עם מויש.
בכל עצירה לצורך הרצאה מויש פורש שלוש מפות: חלבית, בשרית, ופרווה.
אחת סמ"ש ואחת גיאולוגית ואחת תצלום לווין.
הוא לוקח מקל הליכה מאחת המטיילות ומעביר על המפות השונותבזמן הזה יש די זמן כדי לאכול ארוחת בוקר צהריים וערב, וגם לעשות השלמות שינה, דבר שכמה מהמטיילים מנצלים עד תום.
אחר כך עשינו הפסקה בגיבעה שמוישאמר שיש לו משיכה מגנטית למקום הזה. הוא הקריא לנו שם קטעי "נשמה"
את ארוחת הצהריים עשינו על גיבעה שמכונה "הר" נקרות הידועה בכינוי החביב על מויש: פטמות.
כיוון שלא היה שם משטח אופקי - היה צורך לעגן את עצמינו איכשהו.
גיורא חילק מלפפונים חמוצים שזכו לתהילה.
היה שם צר מואר וצד מוצל. אם ישבת זמן מה בצד המוצל - קפאת. ואם ישבת בצד המואר - בושלת.
אחרי זה ירדנו למישור והוספנו לרדת דרך ערוצים שונים עד בואך הנקרות.
המיסלע שמרכיב את פני השטח היה לרוב קירטון וצור מתפרק. זה האחרון תבע קורבנות.
שני אנשים מעדו ונימרחו על אבנים דוקרניותומחבלו בחלקים שונים בגופם. האחרון התקרב לאבן צור חדה ונוצר לוחתך עמוק במצח שדימם לא מעט.
רפי, שהינו חובש, צבר ניסיון קליני בטיול זה. הוא טיפל בפצועים, וקבע, לגבי האחרון, שצריך לתפור את הפצע, ולא - תהיה לו צלקת מכוערת. והשאלה היתה איך לפנותו למיתפרה הקרובה. כלומר - באר שבע או אילת.
ירדנו לערוצו הרחב של הנקרות והלכנו לאורכו לאור שקיעה מרהיבה. התלהבתי וצילמתי מפעם לפעם. אבל עליה וקוץ בה (או הליכה וקוץ בה). הלכנו בדרך רכב וחלפה על פנינו שיירה של ג'יפים (ג'יף) והרימו ענני אבק.
לבסוף באור אחרון (כלומר זמן לא רב אחרי האור האחרון) הגענו למקום החניה.
איציק מעוז היה שם עם הפינוקים שלו: ארגזים של עגבניות שרי, תמרים וגמבות, ומיכל מים גדול על העגלה עם ברזיה מחוברת אליו.
טעם המים היה כפי שידוע למי ששתה מים בערבה. אבל במדבר אין מקום לעניני טעם וגם על זה מברכים.
אחרי זמן מה הגיעו ראשוני קבוצת האתגר. אחדים הביעו מורת רוח על כך ש...איך יתכן שה"תוכן" הגיעו קודם. ואלי הם כעסו על כך שליאור קרע להם ת'צורה בעליות וירידות, ולבסוף היה עליהם לצעוד 7 קילומטר בחושך (כפי שידוע מטיולי ליאור).
המשך יבוא...

[ש.ה.]

היוו מוקד התעניינות, במיוחד עבור תשושי האתגר ששרצו סביבם זמן מה.
חיים חישב את כמות המים שצריך עבור המרק, לפי כמות האנשים וכמה אמור לצרוך כל אחד (בסיום המישתה נשאר מעט, החלק הטוב, האטריות)
מויש עשה קידוש על בקבוק יין וכמה מהאנשים ניסו לתת קולם בשירה. השירה לא עמדה בשום סטנדרטים. לא מתואמת ומזוייפת. אבל עבור חוג אלעד זו כבר התקדמות.
עזרא הוסיף ממתבחו ובישל עיסה צמיגה, ואחרי שבאתי ללקט שאריות הסתבר שזו היתה גבינה צהובה.
אחרי הארוחה עזרא הוציא בקבוק קטן ואמר שזה ליקר ויאטנמי. מזגתי קצת לכפית ומסרתי לזה שלידי. הוא היה קצת יותר חכם וגם היביט בבקבוק. אז התגלה שקיבלנו יותר ממה שציפינו לו. בפנים היה מגולגל בתנוחת איום נחש קוברה קטן.
הצטערתי על כך שטעמתי וניסיתי להזהיר את האחרים לבל יטעמו. המחשבה של דחיפת יצור חי לתוך בקבוק מזעזעת אותי (ועוד לשתות אותו?!) אולי יש בחוג אנשים רגישים, וגם כאלה ששומרים כשרות? (בפעם הבאה שמישהו יוצא למחוזות אוכלי השרצים - נא לא לעודד את המינהג)
אותו האיש שמסרתי לו את הבקבוק אמר אחר כך בנסיעה חזרה באוטובוס: "הרבה פעמים הסתכלתי על ליקר. פעם ראשורה ראיתי ליקר מסתכל עלי"

שבת
אחרי ששמנו את הציוד על העגלה של איציק, טיפסנועל איזה שפיץ שהסתבר שזה רמה שטוחה לאיזו תצפית.
כמה ממכוסחי האתגר פרשו לקבוצת התוכן בחושבם שכאן יהיה פיקניק. אמנם היה פיקניק, אבל מאחר שהיום שתי הקבוצות עשו מסלול דומה - חלקם חזרו למקורות.
אז ראיתי שהפצוע שלנו חזר תפור ומשופץ. בערב איציק פינה אותו והסיעו למיתפרה אי שם וגם החזירו מבעוד לילה.
ליד אחד השבילים בדרך ראינו גולגולת של יעל עם קרניים מעצם בלי הנדנים הקרניים. דויד הזדהה עם היעל והצתלם איתו.
חלפנו על פני גיבעת הפטמות ולא טיפסנו. רק המשכנו לרמה שמעל נחל נקרות. יתכן ששם היתה ארוחת בוקר.
מויש פורש את המפות בכל הזדמנות. מישהו שאל אותו אודות המסלול שעשו האתגר אמש. מויש הצביע על המסלול בסמ"ש ואחר כך עבר למפה הגיאולוגית ואמר שהם צעדו מהאיאוקן לטורון (תקופה ארוכה למדי).
בדרך היתה לי שיחה מעניינת עם אירית בנושא: גמילה מטיולי חוג אלעד. יש כאלה שטיפול אחד מספיק, ויש כאלה שצריכים טיפולים אחדים, ויש כאלה שצריכים סדרת טיפולים ממושכת של מספר שנים, ויש כאלה מעטים שגם אחרי 20 שנה אינם נגמלים.
והטיפול הוא הטיול עצמו.

הפסקה לשבת

[ש.ה.]

הוא נחל מעוק. הגענו עד למעוקו, ושם החברה תפשו זולה בזולה שלו. זה נקרא מכתשה, אליבא דמויש, מן חדר עגול שנוצר מפעילות הכתישה של המים, שלא היו שם באותו זמן, ולא כדאי להמצא שם בפנים כשהם פועלים. ואם כבר מכתשה - אזי זה מביא אותנו לסיפורים על אירוח בדווי, שסימן ההיכר שלו הוא הריח שמתפשט במחנה כאשר קותשים קפה במכתשה עבור האורח (וזה ידוע לכל מי שעבר ליד מכתשות קפה)

כעבור זמן מה הגענו למקום שקבוצת ליאור סיימו לאכול ארוחת צהריים, וליאור הרצה להם על ארחות הנבטים, ואז פנה ושאל את מויש איזה סוג סחורות הנבטים העבירו מעזה.
כדאי לציין שבכל הפסקה לארוחה מויש מבשל קפה וחליטה (על גזיה ולא על עצים, כמו שעה פעם) הפעם הזאת גם טעמתי ממנה. "יש קצת חליטה בסוכר" אמרתי.
מויש נוהג להעלות זיכרונות מאותו טיול מפורסם לפני שנים אחדות שירד לנו גשם (במשך 5שעות) והיה שיטפון בנקרות ונחל רמון.
צעדנו לכיוון כללי בואך כרבולת חרירים. על איזו רמה שמויש קרא לה "הר מסא" (לא שאני בטוח בזה, רק שזה היה באותו יום).
בדרך חצינו איזה "סכין" ארוך ואחרי כן מויש סיפר לנו אגדה בדווית.
אחר כך הייתי בסוף ונתקעתי עם אישה שגילתה שיש לה פחד גבהים או פחד תהומות (כלומר גילתה בעצמה). כשעלינו על מעבר צר, לא מר ממש, אבל שיש מדרון מצד זה ומצד זה, ואורכו מטרים אחדים בסך הכל - היא זחלה על ארבע והתנשמה כמו כלב מורעל.
אחרי שחצינו מישור הגענו לשביל לבן רך ונוח שהיה על מדרון. האישה לא יכלה לעמוד ישר ולא לזוז והתחננה שאתן לה יד, וככה הלכנו כשהיא מתנשמת בכבדות.
אחרי שהסיוט נגמר היו לנו כמה רגעי חסד לצפות בשקיעה מדהימה.
אמרתי לה שכשנגיע לכרבולת חרירים, תשבקש לעקוף אותה כי יש תהום. הגענו לקבוצה והיא כנראה אמרה להם משהו בעניין ואמרו לה שאין בעיה.
בינתיים התמסרתי למראות ולשקיעה וצילמתי מלא תמונות.
הגענו לכרבולת עם דמדומים. מקודם היא אמרה לי שחמישה אנשים הצילו את חייה.
בתחילת הכלבולת יש שביל על פי תהום. שמעתי את גניחותיה הקולניות כשאנשים ניסו להוליך אותה. ואז מויש חזר אחורה ופסק שאי אפשר להוליך אותה בקטע הזה, ואמר לה בתקיפות שחוזרים להתחלה, ולמרות מחאותיה (ש - "את זה אני לא חוזרת") הוא הוליך אותה בחזרה לשביל עוקף.

תוך כדי ההליכה בכרבולת הלילה ירד והנוף והצבעים היו מדהימים והאוירה קסומה.
יעלת חן אחת הלכה עם "mp3" (מן מכשיר שמיעה כזה) ושיתפה בחוויה את חברתה.
היה אור של חצי ירח וזה הספיק. השביל היה נוח ולא היו בעיות.
לבסוף הגענו לעץ שיטה שגם בו יש למויש זיכרונות מאותו טיול.
חיים חילק "תרופה" שהיתה איתו, תרופת חירום. את הלא חירום הוא שכח בבית.
אחרי שכולם הגיעו הסתבר ששניים חסרים. דורה וציון. הם המשיכו ללכת ישר לכיוון עין סהרונים, ולא חיכו לשאר.
פנינו ימינה והלכנו בדרך עפר לאורך המצוק הצבעוני (כלומר צבעוני באור יום) כאן נמצאות השכבות העתיקות במכתש, מתקופת הטריאס (תחילת הדינוזאורים). עשינו עצירה כדי לראות מחדר (דייק).
אחר כך הלכנו ועלינו עד לחניון ששם היו האוטובוסים.
מחמוד הגיע עם אוטובוס משופץ, עם דלת חדשה וצבע חדש והכל חדש.
עלינו לאוטובוסים בלי חלוקה של ציוד. מויש עלה לאוטובוס שלנו ובמהלך הנסיעה תדרך אותנו מה לומר לפקח במקרה שנפגוש אותו ובמקרה שישאל אותנו מה היו מעשינו והיכן הלכנו, ומסר לנו גירסה חלופית מתוקנת לזו שעשינו למעשה. לא שאני זוכר מה הגירסה הזו, וגם לא את הגירסה האמיתית. וכל זאת למה? מפני שציון ודורה הגיעו לעין סהרונים וכנראה תפס אותם פקח וסביר להניח שהם "זימרו", והפליג לספר כהנה וכהנה השערות משעשעות הידועות למי שהיה באוטובוס.
אבל אחרי שנסענו עד שהגענו לכביש ואחר כך דרך מצפה רמון עד עבדת, ששם חילקנו את הציוד - לא ראיתי פקח ולא בתיח

[אורי רימון]

ותודה לש.ה. (מי זה לעזאזל?) על תיאורו הנאמן למציאות ההזויה.

יולאם הנהג מחמוד ומיד! אנחנו צריכים עוד כאלו בטיולי החוג (אני מאמין שלמד לקח בעניין הפניות החדות בצמתים). השעשוע שהוא העלה על פנינו היה שווה גם את התאונה שעברנו.

אורי.

[ש.ה.]

אורי
תשקול את מילותיך בבקשה. אולי היה עדיף שתשאל: מי זה לגן עדן?
אלו ראשי תיבות של שמי: שרון הבר. קיבלת?
לגבי שאר דבריך. מחמוד הוא איש פרטי.לא צריך לחוש רכושנות לאומית כלפי מישהו.
לגבי התאונה, אולי, כל זמן שאנחנו לא צריכים לממן את התיקון. ותודה לאל שלא היו נפגעים.
שיהיה לך יום טוב ולהתראות
שרון