סיכום הטיול לגולן ותמונות

[David Gurevich]

האמת היא, אני חייב להתוודות – הטיול הראשון שלי בחוג היה ברמת הגולן. זה אי שם ב2001, או אולי ב2002. ארבעה ימים רצוף, חצינו יחד עם ליאור את כל הרמה: מעין-גב וסוסיתא עד הבניאס. הטיול הזה היה פשוט בלתי נשכח; שרידי סוסיתא, חניית לילה משכרת בבירכת רם, המדורות והמרק, האנשים, ליאור על הר-בנטל ("חבר'ה, היה פה פיצוץ! היה פה פ-י-צ-ו-ץ!") וטבילה מרעננת במעיינות.
הגולן שבה אותי בקסמיו.

נכון הוא שהטיול הראשון הוא המקסים ביותר. פעמים כשחבר זה או אחר מספר לי שהולך לבקר בפינת חמד כלשהי בפעם הראשונה בחייו, אני מתמלא קנאה עזה; הרי הם הולכים להרגיש ולהתפאר מהפעם הזו, ואילו אני שכבר הייתי שם לא פעם ולא פעמיים, לא אוכל לעולם לחוות שוב את הפרפרים בבטן של "הפעם הראשונה".

מאז זרמו להם הרבה מים ביהודיה, וכנראה שהטיול ההוא, קבע במידה מסויימת את דרכי לעתיד. מאז למדתי להכיר את רמת הגולן כטייל, להדריך את הרמה כמדריך ולהתגעגע אליה כשהייתי בחו"ל. והנה, כשכבר חשבתי שאין כמעט מקום בגולן שאינני מכיר, בא הטיול של השבוע והפתיע עם הבזק של נוסטלגיה. שוב היתה הרגשה שאנו נמצאים בארץ לא נודעת, וההתרגשות של ההפתעה שוב אחזה בי. הטיול הזה היה בהחלט ניצוץ של נוסטלגיה. שמחתי לפגוש שוב בכל האנשים שלא התראינו שנים, המרק, המדורה, וכמובן לשמוע שוב ליאור.

---

היום הראשון התחיל בצל התחזית החורפית משהו לגבי העתיד. החזאי הבטיח שהסופה מתקרבת, והיו אף שמועות שיש צפי לעשות את המסלול בשחיה. כשהתקרבנו לרמה אספנו את שרון חסדאי, המדריך של קבוצת האתגר, שעלה לאוטובוס רק אחרי שדחף לתא המטען צמד מטאטאים ארוכי קנה.
"כלי תעופה", הסביר מישהו.
המטאטאים, אגב, התגלו כיעילים ביותר לצורך חניית הלילה בסיס הצה"לי הנטוש.

ביום הראשון טיילתי עם קבוצת התוכן. את המסלול התחלנו בחלק העליון של נחל ג'ילבון, סמוך לכפר הסורי הנטוש עויינת אל ג'נוביה. באיזור זה הג'ילבון מפסיק להיות קניון בולט בשטח, והופך לנחלון קטן אותו ניתן לחצות בנקל כפי שאכן עשינו. קודם לכן עצרנו על-יד קבר שייח' מרזוק, שעל גגו צפינו בפריחת אירוס הגולן. חרף אזהרותיו של ליאור פן נעלה לגג כי "זה או מטיילים או האירוסים", גם המטיילים וגם האירוסים נשארו בחיים. משם המשכנו בשבילי עפר אל עבר חורבות הכפר עליקה ליד צומת נפח.

חצינו את המישור הפורח ומלבלב בשלל הצבעי התורמוסים, החרציות, הנוריות ופרות הבשן. בדרך עברנו בקדריה, שם גילינו שרידי חאן קדום, שהוקם כתחנת דרכים לאורך הדרך שחצתה את הגולן לכיוון מזרח, כנראה סעיף של דרך הים ההיסטורית. הלאה עברנו את ציר הנפט והיכנשהו באיזור הכפר הנטוש סינדיאנה גילינו שהחזאי (הפעם) לא טעה, הסופה אכן בדרך. שוב חצינו את המישורים מצאנו את עצמנו ליד מאגר יוסיפון (שנקרא על-שם תל-יוסיפון, שבעצמו נקרא על שם יוספוס פלביוס, כך לפי ליאור).

הגשם תפס אותנו ברמתניה. מזל שהחבר'ה החורנים ידעו לבנות – הגגות שלמים עד היום! הכפר רמתניה עומד כמעט כפי שנעזב לפני יותר מארבעים שנה, ועדיין אפשר להרגיש את האווירה בסימטאות. בביקורנו הקודם ב2001 אני זוכר שזללנו כהוגן מפרות עצי התות, אך הפעם הסתפקנו לעלות למעלה – לבית בראש הגבעה – ולהתרשם מהרוזטות והעיטורים. ליאור סיפר על פרשת התיישבות של אגודת "בני יהודה" מצפת, אנשי היישוב הישן, שקנו את הבית הזה מידי הצ'רקסים תושבי הכפר וניסו להקים בו נקודת התיישבות בסוף המאה ה19. העסק לא צלח והם נאלצו לעבור לאיזור בני-יהודה של היום. אגב, עד שנות ה30 הברון רוטשילד החזיק אדמות בחורן והיה אף שומר (בשכר!) שתפקידו היה לשמור עליהן. בין כה וכה, את רוב הגשם העברנו ברמתניה, בעוד קבוצת האתגר, כיאה לאתגריסטים אמיתיים, רצו בגשם לחושניה כדי לתקוע את הדגל.

חניית לילה נקבעה בתוך בסיס צה"לי נטוש של חושניה. בלילה הזה נפתחו ארובות השמיים, נהיה קר.
הערפל חדר לאיזור.אנו הקמנו את האוהלים בחדרים הנטושים של המפג"ד. בתמונה בלתי נשכחת, הצלחתי להנציח את אלכס עומל על הכנת האוהל שלו, כאשר מאחוריו על הקיר מתנוססת כתובת הנצחה בסגנון הגרפיטי. מדובר ממש על זעקת הנפש של אחד הדיירים הקודמים, הכתובה ברוסית ספרותית למשעי: "נאחוי מניה ווסיו אטו נדו?" ("על הז*ן, אני צריך את כל זה?").

בגלל אילוצי השטח המטבח עבר למבנה, שם הובערה המדורה, דבר שלא הוריד במאומה מהטעם של המרק הנהדר של סוף יום טיול. לקינוח, שוב בנוסטלגיה, עוגות גבינה של דני. תענוג!


היום השני היה גולת הכותרת של הטיול. בבוקר התברר שהגשם מפסיק לטפטף, ושרון הודיע שנשנה את המסלול וניסע ל"ארץ השמש הנצחית", הלוא היא דרום הרמה. מעז יצא מתוק. לאחר שעתיים, בזמן טביל בעין-אי"ה, אייל התקשה להאמין שלפני כמה שעות עוד ירד גשם.

המסלול של היום השני היה מרתק. את מרבית היום בילינו בהליכה לאורך המצוקים היורדים לירמוך שבאיזור קיבוץ מיצר. איזור זה שאינו נגיש לפשוטי העם, מתחבא בצמוד לגדרות מערכת, שדות מיקוש ומעבר לתחום תודעתו של המטייל הרגיל. כל היום ליוו אותנו התצפיות לנחל רוקד, החוצץ ביננו לבין הסורים, נהר הירמוך המפריד ביננו לירדנים ומשלוש הגבולות.

הפעם טיילתי עם האתגר. מעין אי"ה המשכנו לאורך המצוקים, חלפנו על-פני עין-בטח (שידע כבר ימים טובים יותר) והתחלנו לטפס אל קצה המצוק, אל ה"בית הלבן". ואז זה קרה. בזמן הליכתנו לאורך המצוק שמעתי כל דהירה. עוד לפני שהבנתי מה קורה, מולי, במחרק כמה צעדים, עמד חזיר בר ענקי שעלה מהוואדי. החזיר היה בגודל שלא מבייש פר מפוטם. במהלך השניה הבאה כל החיים חלפו נגד עיניי. מישהו צעד "תזהר". בעודי מנסה לחשוב כיצד לחתוך ימינה ממנו, הפר-חזיר דהר שמאלה במהירות ועבר ברווח שבין שני החבר'ה שהלכו אחריי. הוא בעצמו כנראה לא פילל להפתעה שכזו. הפר-חזיר נעלם משאיר מאחוריו חברי חוג מבולבלים.

"הבית הלבן" התגלה בקתת טיילים מדהימה הניצבת בקצה המצוק של הגולן. מישהו מיוזמתו השקיע ובנה בקתה "מול פני גלעד", עם שולחן, ספר מבקרים, ואפשרות ללינת לילה במיקום המדהים ביותר בדרום הרמה: הושט היד והנה מצוקי הגלעד, הירמוך והשקט מסביב. מדהים שיש מקומות כאלה, וכולי תקווה שהמקום אכן ישאר כפי שהוא...

בהמשך חצינו גדרות בקר, הליכה קצרה בקצה השדות והנה אנחנו בחורבות כפר ישן-חדש. כאן כנראה היה הכפר ציפוריה, כנראה כפר שביסודו היה כפר יהודי בתקופה הביזנטית. מכאן, בדרך לא דרך והעיקר הרבה סירפדים ירדנו אל עין-ציפוריה ומכאן לנחל מיצר. השביל המסומן הפעם מוביל אותנו אל המפל המפורסם של נחל מיצר. על אף שהמפל מרשים, הבעיה היא שחלק ניכר מהמים שזורמים בנחל הינם מי ביוב. שרון סיפר שבימים אלה הרשויות ברמת הגולן מסיימים להניח את צנרת הביוב בהשקעה עצומה (כל תושב ברמה שילם עשרות אלפי שקלים לטובת הפרוייקט). התוכנית היא גם להקים מאגרים לטיהור וקומפוסטינג, ובכך למתג את הגולן כהאיזור הירוק של המדינה. בימים אלה הצליחו לעצור את זרימת השופכין לאיזורים שמערבית לקו פרשת המים (כלומר מה שיורד לכנרת), אבל עדיין מתקשים להתמודד עם הגלישות במכון טיהור יקוצה שליד מיצר; כך שאם יש בעיה, הנזק זורם דרומה או מזרחה, ומקווים שבעתיד הקרוב גם זה לא יקרה.

המשכו הדרומי של נחל מיצר הינו מהמם. הנחל הופך להיות מצוקי. מן העבר השני עדרים של חזירי בר, ובקצה נפתח אל עבר ירדן. בשלב מסויים מצאנו את עצמנו על דרך עפר ישנה, והתבקשנו מפאת מיקוש לא לסטות ממנה. הדרך הובילה אותנו כמעט אל גדר המערכת, שם תיצפתנו אל עבר העיירה מוחייבה ושרידי הסכר שנבנה במסגרת תוכנית ההטיה הסורית. חלקו השני של הסכר עמוד היה להיכנס למנהרה שנמצאת בשטחנו (אותה כמובן חקרנו לעומק). מדובר על שנת 1964, כאשר כתגובה למוביל הארצי, הסורים בשיתוף עם מדינות ערב החליטו לבנות תעלה שתטה את מימי הבניאס והחצבאני (ואולי גם הדן) ותמנע את זרימת לכנרת. הסורים החלו לבנות תעלה שלפי התוכנית היתה אמורה לחצות את כל רמת הגולן, ולהוביל את המים לכאן, לדרום הרמה. כאן הכוונה היתה להפיל אותם בגרוויטציה לכיוון הירמוך ולמנוע את זרימת המים לישראל (למיטב הבנתי, הרעיון היה גם להטות את הירמוך לתוך תעלת הע'ור הירדנית). הסוף על התוכנית בא לאחר מספר קרבות במסגרת מה שכונה "המלחמה על המים" והגולל נסתם סופית לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

חזרנו על עקבותינו וטיפסנו אל קצה המצוק של רמת הגולן, הישר אל השדות של מבוא חמה. מתחת לקיבוץ נמצא מעיין קסום, המכונה בקרב אנשי המקום "עין שוקו". דגי הזהב שעשו את הבריכת המעיין לביתם היו ענקיים בצורה מחשידה, אך הדבר לא מנע מכמה אתגריסטים נועזים להיכנס פנימה לטביל באור השמש השוקעת.

הייתי רוצה לסיים את הסיכום בכמה שורות מן השיר הנצחי של רחל, שהרהרתי בו בזמן ההליכה על המצוק של מבוא חמה. השקיעה ברקע, הגולן, הגליל. הכנרת כמו משיחת מכחול בעמק. פשוט תענוג.